איזו מן תקווה אני רוצה לתת לכם

האם תבוא אחרי?

זו השאלה שהתחלתי לשאול את הגוף שלי. כשמה שאני מתכוונת אליו הוא- האם תצליח לעקוב אחרי ההבראה שלי?

אל השאלה הזו הגעתי דווקא מתוך ייאוש, מתוך הייאוש צמחה לה אחת ההבנות החשובות במסע ההבראה שלי. כשהולכים בדרך ארוכה (שלי נמשכת כרגע כבר ארבע שנים) הייאוש הוא חלק בלתי נמנע ממנה ואנחנו צריכים להסכים לפגוש בו מדי פעם. לפעמים הוא יגרור אותנו מטה איתו עד שנרגיש שאנחנו לא רוצים ולא יכולים יותר, עד שנחוש חוסר טעם מוחלט בכל מאמץ נוסף למען החלמה. כשאנחנו חולמים על החלמה והדרך מתארכת זה עלול לייאש, וזה בסדר, למעשה אין דרך אחרת. העניין הוא לא הייאוש עצמו, השאלה הגדולה היא – האם נצליח לחזור. האם נצליח להחזיר את התקווה והאמונה ולהמשיך ללכת. ייאוש סימן לי פעמים רבות נקודות של שינוי- צריך להמשיך אבל מוכרחים לשנות משהו. אם הריפוי עוד לא הגיע, אולי צריך לשנות משהו. אבל קודם יבוא הייאוש, לפני ששוב נוכל לחפש דרך מדויקת יותר נעמוד רגע עם הייאוש הכול כך מובן הזה שמגיע.

את הייאוש הפרטי שלי פגשתי בכל מיני מקומות בדרך, שני המקומות שבהם פגשתי אותו בעוצמה מטלטלת ממש היו האשפוזים שלי. לעשות כל כך הרבה ולהגיע לאשפוז בגלל החמרה או התלקחות, באמבולנס, עם אנזימי כבד משתוללים ודלקת חריפה זה בהחלט מקור מובן לייאוש. איך זה שאני עושה כל כך הרבה וזה עדיין קורה? קולות של ייאוש נשמעים כמו "שום דבר לא עובד" או "זה בחיים לא יצליח" וגם "בשביל מה כל המאמץ הזה".

לרגע, או שניים, או יותר, צריך לתת לזה מקום. ייאוש הוא לפעמים גם מקום של מנוחה. לעצור, להניח לשרירי הדרך, אלה שעובדים כל כך קשה בלהחלים. ודווקא בזמנים שבהם באמת אפשרתי לעצמי ייאוש הגעתי בסופו של דבר לחיבור מלא של כל שאר הרגשות, יכולתי לבכות, לכעוס ולפחד. קיבלתי את זה בתוכי, גם את תחושת הכישלון. זה לא הרג אותי, זה נתן לי מנוחה וניקה אותי.

אחרי שכל זה התנקה, המחשבה חזרה להיות צלולה ויכולתי לשוב ולחפש דרך קצת אחרת. באשפוז הראשון כבר חייתי לפי אורח החיים של שיטת "קינגסטון" למעלה משנתיים, וההחלטה שקיבלתי בנקודה הזו אחרי הייאוש, הייתה להפסיק לחלוטין עם מוצרי חלב וגלוטן. אחרי האשפוז השני עברתי ממצב של כמעט טבעונות לאכילה לפי גישת ה "פלאו אוטואימוני" כלומר התחלתי לאכול כמעט כל יום מן החי. שתי ההחלטות האלו הגיעו מהמפגש עם הייאוש העמוק, והן הובילו אותי לבריאות הפיזית שלי היום. אני עדיין לא אוכלת גלוטן וחלב (וגם הרבה דברים אחרים) והשינוי הגדול היה להסתכלות על 'מה כן' יותר מ 'מה לא'. הבנתי ששיקום, והשלמת חוסרים תזונתיים זה הדבר הכי חשוב כרגע. הראשונים להשתקם היו המעיים שלי, זה תהליך מרגש מאוד, כמו לצפות בקסם שאני עושה במו ידי.

אני זוכרת שהייאוש באשפוז השני היה עמוק מאוד, חודשיים לפני כן חזרתי מסין, שם השתתפתי למשך שלושה שבועות בקורס צ'י-קונג לחולים כרוניים. הרגשתי שאני בדרך הנכונה, אכלתי בריא כבר שנתיים וחצי, התאמנתי, עשיתי מדיטציות. ואז התאשפזתי. אבא שלי שלח לי הודעה – "אולי כל זה לא עובד?" גם הוא שתמיד תומך בי בדרך שלי הרגיש את הייאוש והפחד. ואני הבנתי אותו, מאוד. היה שם רגע שחשבתי לחזור לכל התרופות, להקשיב להמלצה של הרופא, ולוותר על הדרך שלי.

אחרי הייאוש הזה הרגשתי משהו שקרוב אולי למה שקוראים לו הארה, היא הייתה הגדולה ביותר עד כה במסע שלי ובעקבותיה התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. אחרי האשפוז לקחתי חודשיים חופש מהכול. והלכתי פנימה עמוק. עשיתי סשנים של שעתיים  "התמקדות" (FOCUSING) כל שבוע. חיפשתי תשובה לדרך הנכונה ביותר לבריאות שלי. וכל הזמן היה הפער הזה בין ההרגשה שלי ומה שמספרות הבדיקות. ההארה שלי שחררה אותי ממה שסבלתי ממנו הכי הרבה מאז שחליתי – מההמתנה. ההמתנה להחלמה, לתוצאות, לאישור של הדרך, לאישור שאני בסדר ולרשות שלי לספר על המסע המדהים שאני עוברת. סופסוף השתחררתי והבנתי:

אני מבריאה ובריאה כבר עכשיו. לא כרעיון. כאמת. אני מרגישה טוב פיזית ונפשית- אני רצה, והולכת, אני מחוברת לאלוהים ולשכינה, אני בהודיה על החיים שלי, אני אוהבת את המטופלים שלי ואת התלמידים שלי. אני האימא שרציתי להיות, בן הזוג שלי הוא החבר הכי טוב שלי, האדם שהכי מאמין בי, והאדם שמולו ובזכותו אני הכי מתפתחת. הלב שלי סלח לכל מה שלא קיבלתי, ולמי שלא יכול היה לתת לי את מה שהגיע לי. סלחתי גם לעצמי על מה שעשיתי, על מה שלא ידעתי. אני מלאת תשוקה לחיים, ללמוד, לכתוב. יש לי מעט חברי נפש קרובים מאוד, שזכיתי בהם, ועוד הרבה חברים שהחיבור ביננו טוב ונעים ומשמח וכיפי. אני חיה בטבע, בהרים. הבית שלי מוקף בירוק ואני מבלה הרבה ביער. האנשים שמלווים אותי במסע החיים הזה הופכים למורים ואז לחברים ואני מרגישה שייכת ונראית ובעלת ערך.

שנים לקח לי להגיע לכל זה, לשקם, לרפא, ליצור, לבנות, לשמר, לטפח.

כל מה שהיה ביכולתי – עשיתי ועודני עושה.

אני לא מחכה לאנזימי כבד שיגידו לי שאני בריאה. אני בריאה. וגם אם אמות אני כבר אמות בריאה.

נשמע מוזר? מבחינתי זה מה שהפך את חיי מחיים של ציפייה והמתנה, מלאים ב "אם" ו "כש…" לחיים של כאן ועכשיו. לחיים ללא תנאים, ללא "הצלחה" או "מושלמות".

וזו התקווה שיש לי לתת לכם. את החיים אפשר להבריא.

כשאנחנו מבריאים את החיים, לפעמים הגוף בא אחרון. אני אמרתי לו "אני אבריא הכול ואתה תבוא בזמנך, בקצב שלך. אני אתן לך את כל התנאים ואתה תבוא. ואם תבוא לאט או חלקית, אני אבדוק שוב למה אתה עוד זקוק ממני, מה לא הבנתי, אני אשמע אותך כמה שצריך. "

וגם

אני לא אגדיר את עצמי יותר

כחולה או כישלון

רק לפי בדיקות דם

לפי מכשירים רפואיים

כי כשאני עושה את זה אני  מחבלת בהחלמה שלי

ויותר מזה-

אני מחכה לרגע מסוים שבו ארגיש

שמותר לי לחיות, לשמוח, להירגע, לחיות

ולזה אני לא מוכנה יותר.

 

 

פוסטים נוספים באותו נושא

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג