בשר, שומן, מלח וסיגריות-סבתא שלי נפטרה בגיל 99

סבתא שלי נפטרה ביום ראשון האחרון, את ההודעה קיבלתי לקראת ערב. סבתא שלי הייתה בת 99 במותה. כנראה שבכל מוות יש קצת שוק וניתוק בהתחלה, כי חשבתי שלמחרת הכל יהיה רגיל אצלי,  שאקום ואתרגל את הצ'י-קונג שלי, ואקיים את פגישת ה"התמקדות" שקבעתי לי, ואחר כך אשב ואכתוב את הבלוג. כל השבוע אני מחכה לשעות האלה ביום שני בהן אני מתייחדת עם הבלוג, כל פוסט מרגיש כמו זרימה מחודשת של משהו שהיה גדוש מידי ותקוע, עד כדי כאב. אולי קצת כמו שמרגישה אם שהחלב שלה שופע ועוד לא הגיעה העת להניק. הדימוי הזה של חלב אם מתאים משום שאני מרגישה שהכתיבה של הבלוג זה להוציא החוצה משהו שהוא חלק ממני, שיוצא מגופי, גם מנשמתי להזנה של מי שרעב לידע ולתובנות האלה, שרעב וצמא לחיים אחרים. כל פעם שאני נותנת לזרימה הזו מקום, יש התרגשות ואז מגיע שקט, משהו בא על מקומו, אני נתתי את שעליי לתת, ומי שצריך השקה עצמו. ואז אחרי כמה ימים, שוב מופיע הגודש, התחושה של דחיפה החוצה, ממני החוצה והלאה.

בבוקר אחרי שנפטרה התעוררתי ב 05:00, מסוג התעוררות שהייתה פוקדת אותי בימי המחלה הסוערים יותר שלי, מעבר חד, ברגע אחד משינה עמוקה לערות ערה מידי. דפיקות לב מואצות, ובכלל נוכחות חזקה, לא טבעית, של הלב. המחשבות מתרוצצות ללא הפסקה וללא תכלית מוגדרת, הרגשות גואים אך ללא מילים, התחושות מציפות ואי השקט גדול. ועם זאת ישנה גם עייפות, חלק שרוצה לחזור לישון, מסתובב במיטה מצד לצד, אך ללא הועיל. לקראת 05:30 אני מצליחה להתחיל להסתכל על ההתרחשות הזו עם פחות תסכול, ואולי אפילו קול קטן בי מרגיש שההתעוררות המוקדמת הזו עכשיו, היא ברכה. הדיבור הפנימי שלי אל עצמי השתנה מאז "התמקדות" ועוד יותר מאז תאוריית מערכת העצבים. (התיאוריה הפוליוואגאלית של סטיבן פורג'ס ). אני מתבוננת בעצמי קצת מבחוץ בחמלה ואומרת " יפעת, מערכת העצבים שלך בהצפה, זה ברור. ואת יודעת מה זה אומר לגבי המשך היום שלך. נכון, זו מחשבה נעימה לחזור לישון, אבל מה שבפועל יקרה הוא שאת תתחילי את היום שלך מוצפת, וכך יראה היום כולו. "

כיוון שחלק ניכר מתהליך ההחלמה שלי כרוך בהבנה של מערכת העצבים וחשיבות הוויסות אני יודעת שהמצב שאני נמצאת בו כרגע, אם ימשך פרק זמן ארוך, פוגע לי בבריאות. הגוף שלי מפסיק תהליכי החלמה ונכנס למצב הישרדותי, לא רק שאין ריפוי, יש חומרים שמוזרמים לי לדם כמו קורטיזול ואדרנלין שפוגעים בה. כל הידע הזה והחמלה מובילים אותי אל היער ב 06:00 בבוקר. בעבר הייתי נשארת במיטה, הופכת יותר ויותר מוצפת, כועסת, מלאת טינה ומרמור ובסבירות גבוהה פורקת את זה על הסביבה שלי. היום יש לי דרכים טובות יותר לפריקה- אני הולכת ולפעמים רצה ואז אני מווסתת במדיטציה. (אקדיש לתרגול הזה שלי פוסט שלם). אז קודם אני הולכת, פורקת את הכאב, הכאוס, הבלבול, הצער, וכל מה שאין שעוד אין לו שם אבל מורגש מאוד בגוף שלי. ההליכה מרגיעה כמעט מיד, אתמול בלילה ירד פה הגשם הראשון ואני שוב מרגישה שהצלחתי להפוך רגע מקולל בו החתולה שלי מעירה אותי הרבה לפני שהתכוונתי, לרגע מבורך בו אני ביער בדיוק בשעה הנכונה כדי לטבול בניקיונו וזוהרו המיוחד הבוקר. היער אפוף ערפילים, מעלה ריח של תערובת שורשים, ענפים, עלים, ואדמה רטובים, הריח האהוב עליי בעולם, זה שמעלה בי את הזיכרונות הנעימים בחיי. אי אפשר שלא לחוש בשמחת העצים ובעלי החיים הבוקר, מרגישה שנכנסתי לתוך חגיגה פרטית שהם עורכים. וכבר אני אחת עם הטבע ועם אלוהים, וההליכה מאפשרת לי לחשוב ולהרגיש בקלות, בזרימה. אני מבינה שתיכף אשב לכתוב משהו לסבתא שלי, שבסוף הופך להספד שחלק ממנו הופך לפוסט הזה. היום אני כותבת לכם על סבתא שלי בהקשר לתפיסת הבריאות שלי שהתעצבה ב 3.5 השנים האחרונות.

סבתא שלי מתה בגיל 99. היא נפטרה בביתה, עם אבא שלי ודודה שלי לצידה, אני לא חושבת שהיא אי פעם אושפזה בבית חולים, בטח לא יותר מיום אחד. עד לפני 3 שנים בערך עוד היא עוד הייתה צלולה בחשיבתה לגמרי, וקצת לפני כן עוד עשתה עבודות בית פשוטות בעצמה. עד גיל 85 עוד נסעה וחזרה באוטובוס  לשוק מחנה יהודה לקניות. היא חייתה כל כך הרבה שנים ובבריאות יחסית כזו מרשימה ,שצורפה למחקר בבית חולים הדסה בירושלים.

סבתא שלי הייתה אדם חזק, כנראה הכי חזק שהכרתי, אני חושבת שאפילו המוות פחד ממנה, היא לא נתנה לאף אחד לנהל אותה, לא ראיתי אותה בחולשה אף פעם, עד שאיבדה את זיכרונה. היא עברה הרבה בחיים, גם את השואה ברומניה, ושרדה, אבל נשארה הישרדותית, אפשר היה להרגיש את המלחמה אצלה כל הזמן. עבורנו, המשפחה שלה זה לא היה פשוט, חייה כילדה ונערה היו קשים והפכו אותה קשה יותר עם השנים. עורה שהתקמט, התייבש והצהיב כמו שיקף את הבפנים שלה שגם הוא הלך ואיבד את הגמישות והרכות. תמיד הרגשתי שמשהו במצב ההישרדותי הזה, המלחמה שחיה בה, לא מסתדר עם הגיל שהגיעה אליו, כולנו יודעים היום שרגיעה וויסות הם מפתחות לאיכות ואריכות ימים. לא ממש מצאתי מענה לתהייה הזו על מערכת העצבים שלה, אבל אני חושבת שהיא עברה כל כך הרבה שאיכשהו הכל הפך "קטן" עליה אחר-כך. במבנה הראשוני שלה הייתה חזקה, וברגע שניצחה, הפכה בלתי מנוצחת. היום נראה לי שמיינד חזק, נחישות ויכולת לא לתת לכל מהמורה בחיים להפיל אותך חזק, היא סגולה חשובה לאריכות חיים. אפשר אולי להגיד שהיה לה חוסן גבוה במיוחד.

סבתא שלי הייתה חזקה ואיטית, גם באיטיות שלה הייתה מרשימה, אפילו האיטיות שידרה חוזק, לא הפכה אותה לחלשה, האיטיות שלה הייתה עקשנית, כמו אומרת "ככה, בדרך שלי, בקצב שלי". כשהייתה מגיעה אלינו לארוחות עוד הייתה מתענגת על עצמות דג הקרפיון הרוטט בג'לי  (שהיום אני יודעת שהוא ג'לטין) שהביאה למנה ראשונה, כשאנחנו כבר היינו להוטים להגיע לקינוח. האיטיות הזו לא הגיעה עם הגיל שלה אלה עם התקופה בה חיתה את רוב חייה, כמו דינוזאור שהגיע לתקופתנו ואנחנו מתבוננים בו בסקרנות והשתאות, כמה שונה הוא מאיתנו. האיטיות הגיעה מזמן בו גם הבישול היה איטי, היא טיגנה בצל על אש קטנה במשך שעה ואף שעתיים עד שהתקרמל כולו, ואז הוסיפה למרק או לקציצות , אני חושבת על חמש הדקות שהקצבתי לבצל שטיגנתי אתמול שנראו לי כה ארוכות. גם צנצנות החמוצים עמדו תמיד שבועות במרפסת, יש להם את כל הזמן שבעולם. האוכל הוגש בצלוחיות קטנות וכלים עדינים כמו אומר לנו- תצטרכו לאכול לאט ולהנות מכל ביס. תמיד היה עוד אם רצית, זו לא הייתה קמצנות, היה בה משהו אצילי, יקי- על אוכל לא מתנפלים בתאווה, אוכל בוחרים בקפידה. שוב זה מרגיש לי שזה חלק שלא הסכים להיכנע לשואה, למחסור, לעוני, לא התייחס לאוכל בבהלה המוכרת לנו, 'מהר מהר לפני שיגמר'. גם את המיטה הציעה לאט ובקפדנות יתרה, כך רחצה כלים, וכך ישבה בחוץ בכניסה לביתה, עם איזה שקט, העולם שייך לה.

סבתא שלי לא אכלה 'בריא' כמו שאנחנו לעיתים מגדירים היום – לא ירוקים, לא קטניות, לא קמחים מלאים. יותר מכל לדעתי אהבה לקחת חתיכת שומן מהבשר, להמליח בנדיבות ולאכול. מלח היה בשפע בכל דבר. היה גם בשר אדום (לא חושבת שכל יום אבל לא בטוחה), היה שמן ושומן, טיגון היה חלק מכל מנה כמעט, ותמיד היו חמוצים וסלט ירקות קצוץ עם שמיר וחומץ. גם בורקסים פריכים וגביניות היו חלק מהתפריט שלה, היא קנתה אותם ביחידות בודדות במאפייה הקטנטונת שבמורד הרחוב, ואכלה במתינות, ולאט. את הבורקס חיממה ב'סיר פלא' כמו שקראו לזה אצלינו , (קוגלהוף) מעט מאוד מאפים יכלו להיכנס בסוג כזה של חימום, והם היו יוצאים כה פריכים וכל ביס מילא את הפה ברוק. 'עונג גדול מזה לא נראה מעולם'- כמו שאומר אייל שני, למדנו לאכול בקצב שלה.

בעבר האכילה הזו לא הסתדרה לי עם בריאות, היום אני אוכלת במובן מסוים דומה לזה, אם הייתי בריאה לחלוטין כנראה שהייתי אוכלת עוד יותר קרוב לזה. את עקרונות אריכות החיים שלה כמו שאני מבינה אותם אפשר אולי לומר כך, אבל לפני כן כדאי להגיד שלעניות דעתי יש לשמור על צניעות בעניינים של מוות וחיים, וברור לי בהחלט שיש דברים שאנחנו לא מבינים:

איטיות בבישול, איטיות באכילה, מעט מוצרים מעובדים ואכילה שלהם מתוך עונג ולא מתוך אשמה, ירקות כבושים שמספקים פרוביוטיקה באופן יומיומי (סבתא שלי נפלה מספר פעמים בשנים האלה ומעולם לא שברה עצם) , ג'לטין (מדגים וגם מבשר), סלט ירקות- מלפפון, עגבנייה, בצל בכל ארוחה גדולה, (ואולי גם החומץ ובטוח השמיר).

מעבר לאוכל ולא פחות חשוב:

מיינד חזק, חוסן מנטלי, יכולת התגברות על מכשולים והיצמדות לחיים, איטיות ונחת בעשייה, טיפוח צמחים או גינה באופן יומיומי, ישיבה בחוץ באור יום  באופן קבוע וחימום עצמות מהשמש.

ונסכם בסיגריות דווקא, סבתא שלי עישנה סיגריות "אירופה" הרבה שנים. בערך לפני 20 שנה היא אמרה לי "רק חבל שעישנתי תראי את הוורידים ברגליים שזה עשה לי" ואני הסתכלתי עליה וחשבתי לעצמי, אם אלה הבעיות שלך אולי כדאי לי לעשן. גוף בריא יכול לנקות רעלים, אפילו קשים. אני לא בעד רעלים, ובטח לא בעד סיגריות, אבל נוצר לנו פחד עצום מרעלים ויש איש אחד שאני מעריכה שאומר "קצת רעל אפילו טוב לנו, מפעיל את המערכת".

עוד דבר אחד חשוב שבוודאי תרם הרבה להישרדות הארוכה שלה, ולדעתי ממעיטים בערך שלו בכל מה שקשור בבריאות, כשהוא בעצם החשוב ביותר הוא התמיכה והטיפול.  לסבתא שלי היו בן ובת מסורים מאוד, אולי מסורים מידי, שמנעו כניסה שלה לאשפוזים, בתי חולים, תרופות וטיפולים מיותרים. כולל בתי אבות.

בשבוע הבא נמשיך בסיפור ההבראה שלי, אבל קורה כאן דבר מעניין עבורי, אני מבינה שההחלמה שלי כוללת להפוך להיות דומה לסבתא שלי בהרבה מובנים, מתבהר לי שההחלמה של כולנו כרוכה בלהסכים לחזור להיות קצת דינוזאורים. עצם ההסכמה שלי בשבוע הזה לסטות מהדרך שהבלוג התווה לי, ההסכמה שלי לכתוב עליה, ולהניח לעצמי הפעם, קצת לתת לי לנוח לתוך האבל, לא להתארגן ולהתגייס חזק מידי מרגישה לי כמו לשבת במרפסת ולבהות. לתת לחיים להיות, לתת לדברים לקרות כפי שהם, בלי דחיפה, בלי חובה ועם זאת כן בתנועה נכונה, איטית ונכונה.

 

פוסטים נוספים באותו נושא

כשהסכמתי להתחיל ללכת

הרבה טקסים קטנים קודמים לכתיבה שלי, מה שהיה חדש לי לפני זמן לא רב, הפך להרגל ואז למעין טקס בוקר. כמו שמשכיבים ילד קטן בפעולות

קרא עוד »

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. יעל וינשטיין

    יפעת, הכתיבה שלך מרגשת, מעוררת מחשבה, ומעוררת רצון לחקור, באיטיות תהליכית, את מה נכון עבורי. מה מדוייק לי ברגע הזה…
    תודה לך! מקרב לב.

    1. yifat

      הי יעל, ברוכה הבאה לבלוג. כיף שאת כותבת כאן, נעים להרגיש ביחד. חקירה איטית זה שילוב נהדר בעיני, של איכויות הדרושות להחלמה או לשיקום . בהצלחה ומוזמנת להמשיך לשתף על הגילויים ובכלל.

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג