החלמה מהירה שמסתברת כטעות

 

אם קראתם את הפוסט הקודם שלי בבלוג הייתם איתי בזמן גילוי המחלה. אחרי בדיקות מקיפות שכללו גם ביופסיה האבחנה אוששה והפכתי מאדם בריא לאדם ואמא חולה במחלה אוטואימונית. באיבחת יד נרשמו לי סטרואידים ומדכאי מערכת חיסון (אימוראן למי שמכיר) וכדורים לדרכי המרה המודלקות. סירבתי לקבל את הגזרה הזאת, ביקשתי זמן, זמן לרפא את עצמי, לנסות משהו אחר, ניתנו לי יומיים בהם עשיתי בדיקות דם כל יום. ביומיים האלה כשעוד אין ברשותי טיפה מהידע שיש לי היום, עשיתי שינוי תזונתי, אכלתי בעיקר אורז מלא וירוקים, הבדיקות הראו ירידה אבל זו היתה איטית מדי ולא מספקת, גם כאבי הבטן חלפו אבל הדאגה מסביבי היתה רבה והחשש להשאיר אותי עם כבד מודלק שיהפוך שחמתי היה גדול. הנחתי בצד את הקול הפנימי שלי שאמר שאפשר אחרת, הוא היה אז לא מספיק חזק וברור לי כדי להוות משקל נגד לפחדים מההשלכות האפשרויות של ויתור על טיפול סטנדרטי. הקול הזה שמאמין ואולי יודע שאפשר אחרת אף פעם לא כבה אבל הפך לקול שולי עד בלתי נשמע מרגע שהתחלתי לקחת את הכדורים, כי לפי הרפואה הגוף שלי הגיב היטב לתרופות ואני החלמתי בקצב מסחרר. הרפואה הרגילה מודדת בריאות במספרים על דף נייר, בריאות זו הגדרה מאוד מצומצמת – יש/אין מחלה, יש/אין נוגדנים, רמות אנזימים בסקאלה, ולפעמים גם כשאתה מרגיש חולה אבל על הנייר אתה בסדר, תוגדר כבריא. (את זה למדתי מאוחר יותר).

על הנייר הכל עבד, אני חוזרת להיות בריאה, תקינה. אם המטפלת שאני היום היתה מתבוננת בי אז, היא היתה שואלת: "ואיך התחושה?". לא מה את יודעת, לא מה את חושבת, לא מה אומרים לך, לא מה כתוב על הנייר, לא משהו חיצוני שמגדיר אותך כבריאה, אלא – מה שלומך. מה שלומך בפנים, בתוך התחושות הכי מורכבות, בתוך האמת שבגוף שלך. אם מישהו היה שואל אותי אז מה שלומי הייתי עונה לו "נורא". אף אחד לא שאל ואני לא שאלתי את עצמי. הייתי 'בריאה' עם אנזימים מאוזנים, אצלי בפנים היתה הקלה מסוימת, הפכתי ממישהי שמרגישה שהסכין צמודה לה לגרון למישהי שמרגישה שהסכין התרחקה ממנה כמה סנטימטרים, אבל לא יותר מזה. לא קיבלתי את עצמי ואת חיי בחזרה עם הכדורים, היומיום שלי הפך לרצף של התקפי חרדה והתקפי זעם.

מה שלא ידעתי אז, והגילוי שלו היה עצוב ומכעיס עבורי היה שהכדורים עצמם הביאו להחרפה במצבי הנפשי, תופעות הלוואי של סטרואידים עלולות להיות כאלה, אבל לא ידעתי והאשמתי את עצמי. לא ידעתי שזו תגובה לטראומה, לא ידעתי שאני ככל הנראה סובלת מדיכאון אחרי לידה בגלל כל מה שעברתי, מה שנקרא 'דיכאון חרדתי' והיום כשאני מלמדת את תאוריית מערכת העצבים (התאוריה הפוליוואגאלית של סטיבן פורג'ס) אני מבינה שזו מערכת עצבים שתקועה ב'עוררות יתר' כרונית, מתישה ומרוקנת. האשמתי את עצמי הרבה אז, על האמא חסרת הסבלנות, הכועסת והמוצפת שהייתי, שכל כך אהבה את הילדה שלה אבל בזמנים מסוימים הרגישה שהכל יותר מדי ושהיא מאבדת את השפיות שלה באופן תדיר.

בזמן ה"בריאות" הזו אף פעם לא הייתי כה חולה, פחד המוות לא הפסיק גם כשהאנזימים הסתדרו. את האצבע המאשימה למצב שלי הפניתי לעבר הלידה הטראומטית שלי, במשך שנים הייתי בטוחה שבגלל הלידה הזו חליתי, אבל הגרעין של מחלה כה עמוקה, לרוב לא ימצא באירוע חד פעמי, המחלה הזו היתה חלק ממערך גדול ושלם של יציאה מאיזון עוד אי שם בימי ילדותי.

אני יושבת עכשיו תחת עצי הזית והתאנה, טיפות ראשונות של חורף מתחילות לרדת, לרגע חושיי מתחדדים, אוזני מזדקפות ואפי מרחרח כארנבת, משהו מוכר בקולות ובריח אך מפתיע מאוד, טיפות יורדות מסביב לי וריח קלוש של אדמה עולה, אך העצים מגינים עליי. השמיים אפורים ומעוננים ואני חשה בליבי כל טיפה גדולה וכבדה כדמעה. אני שמה לב לכך שאני כמו מוותרת לנסות ולהעביר את גודל הכאב שלי אז, אבל הדמעות שנופלות עליי מהשמיים מבקשות שאספר.

הייתי שבר כלי, זו האמת. בכל יום כשהכנסתי את הכדורים לפה שלי חוויתי שוב את כאב הבגידה. בגידה כפולה- הרגשתי שהגוף שלי בגד בי, פעם אחת בלידה ופעם שניה במחלה. (אפשר לקרוא את סיפור הלידה והבגידה סביבה בלינק הזה https://bit.ly/3mpfOuW) אחרי הלידה הלכתי לכל טיפול אפשרי כי היה לי ברור שהלידה טראומטית ושאני חייבת לעבד והחלים לפני שאוכל ללדת שוב (זה לקח כמעט ארבע שנים). בטיפולים האלה דיברתי על תחושת הכישלון, על ניפוץ אשליית הכל יכולות שלי, ועל המאבק הממושך שהיה לי עם המציאות לאורך כל הלידה- אני רציתי ותיכננתי משהו ופתחתי חזית במלחמה נגד מה שקרה ברגע האמת, בהווה. שם גם איבדתי את אלוהים. ורגע אחר כך הגיעה גם המחלה. היחיד שסיפרתי לו שאני פוחדת למות היה אלוהים, אבל זה גם היה אלוהים שכל כך כעסתי עליו. זה שנטש אותי לידה ובמחלה.

היה שם גם נר קטן אחד שהמשיך לדלוק, נר התקווה שאוכל להפסיק לקחת את הכדורים. שאלתי את הרופא שלי האם אוכל להחלים ולחיות בלי תרופות? האם הוא מכיר אנשים שעשו את זה? הוא ענה לי שיש סיכוי אבל לא גדול, שבעים אחוז ממי שמפסיק את התרופות חלה אצלו התלקחות מחודשת של המחלה, אני החזקתי באמונה שאני בשלושים  אחוז שיכולים להיות בריאים ללא תרופות. לא הבנתי איזו ססטיסטיקה עגומה זו. אם הנייר של קופת חולים מספר לך שאתה בריא, אתה לא משנה דבר בחייך כל עוד אתה לוקח תרופות, אני יודעת שאני לא שיניתי. האם בהתחשב בכך, זה מפתיע ששבעים אחוז חווים התלקחות מחודשת? אולי הנס הוא שיש כאלה שלא מתלקחים, ואולי זה לא נס, אולי הם אלה ששינו משהו בחייהם בנוסף לנטילת הכדורים.

תפיסת הבריאות שלי אז הסתמכה על בדיקות הדם, הם סיפרו לי על מצבי ולכן הייתי חרדה מאוד סביבן, שבוע לפני הבדיקה מצאתי את עצמי בתשומת לב גדולה למה שאני אוכלת כדי "לא לקלקל" את הבדיקות, מיד אחרי הבדיקה היה לי טקס קטן של "השתחררות", ליד קופת החולים היה בית קפה שכונתי קטן שמכר את הכריך האהוב עליי בעולם. הייתי מתיישבת שם ואוכלת בתאווה ובעונג לחם לבן מטוגן עם גבינת שמנת שמנה במיוחד, חביתה ועגבניה. וכך בכל בדיקה. כמה אירוני להסתכל על התזונה שלי היום בהשוואה לאז –היום אלו בדיוק ארבעה דברים שאני לא אוכלת בכלל, כבר שנתיים. מה שהייתי עסוקה בו והיה לי חשוב היה מה קורה על הנייר הזה שאקבל יום אחרי. המטרה היתה – אנזימי כבד נמוכים, כי זו בריאות. אבל טעיתי, כמה שטעיתי. זה ייקח לי עוד כמה שנים להבין את הטעות הזו. בבדיקות מסוימות היתה ניצפת איזו תנועה לא טובה באנזימים ומיד קיבלתי הנחיה להעלות מינון, אבל אף פעם עלתה השאלה – למה, מה קרה, מה משפיע על זה. ההנחה היתה שדברים פשוט 'קורים' בגוף, ללא סיבה, ללא אפשרות מניעה.

החלום שלי על גמילה מכדורים הסתבר כחלום רע, כל כדור, סטרואיד, שהורדתי הביא לתופעות גמילה קשות מאוד, רעידות לא רצוניות בגוף, קשיי שינה, התקפי חרדה מתוך שינה, ולעיתים גם מיני התלקחות. לא הצלחתי להוריד אותם כמו שרציתי, למעשה בסופו של דבר תהליך הגמילה מהם ארך שמונה שנים. חודשיים אחרי שהורדתי את הסטרואיד האחרון התאשפזתי במצב קשה עם התלקחות חריפה. זה היה לפני תשעה חודשים.

מתי התחיל להיסדק הסיפור של הבריאות על הנייר? שנתיים או שלוש אחרי גילוי המחלה וכשאני מאוזנת על הנייר כבר זמן לא מבוטל עשיתי ביופסיה נוספת, כדי להבין את הנעשה בגופי, באיברי הפנימיים ולא רק בדם, כבר אז הוזהרתי שיכול להיות פער בין מה שמראה הדם ומה שבאמת. הפער הזה שחוזר על עצמו במחלתי אחר-כך ישמש אותי להבראת הנפש שלי, שכן גם בחיי היו פערים והסתרות של מה בפנים ומה בחוץ. את הפערים האמיתיים האלה של חיי אני סוגרת ברגעים אלה ממש כשאני כותבת את הסיפור שלי, והתחלתי לצמצם אותם עם הקרובים אליי עוד לפני. אז למרות האיזון המדובר, הביופסיה הראתה שיפור משמעותי בדלקת אבל לא ריפוי. שוב מצאתי את עצמי ישובה במשרד הרופא המקסים והאנושי שלי שאומר לי "זו לא מחלה סופנית, חבל על הדמעות שלך, אלה חדשות טובות". הביופסיה הנכיחה לי את השקר שעשיתי בנפשי, הכדורים האלה הם לכל החיים, הם לא מרפאים אותי. בסיכום הביקור נכתבו המילים הקשות שקראתי שוב ושוב "הביופסיה מצדדת בהמשך הטיפול התרופתי". שוב תחושה של בגידה, של ייאוש ופחד שאין מה שיבריא אותי. בהמשך זה הפך אפילו גרוע יותר. הסדק הלך וגדל, ראיתי את ההבראה שלי הולכת והופכת בלתי אפשרית, התקווה כמו נלקחה ממני.

אז החלמתי מהר. חליתי לאט והחלמתי מהר וכבר כאן מתגלה חוסר ההלימה, מתחיל הכשל שלנו בהתייחסות למחלות. מחלה שמתפתחת במשך שלושים שנה בגוף מחלימה בשבוע עד חודש של נטילת כדורים. דמיינו מבנה העומד נטוש במשך שלושים שנה, קירותיו מתקלפים, סדוקים ומחוררים, עובש שחור פולש לכל פינה, צינורות חלודים וסתומים מחוסר שימוש, התיקרה נראית כעומדת לקרוס, הריצפה מבוקעת משורשים, חלונותיו מנופצים חשופים לרוחות . מה ידרש לשקמו? אם נרצה לשוב ולגור בבית זה בבטחה ונעימות, האם לא נקרא לכל המומחים בתחומם? זה יטפל בחשמל, זה בצנרת, זה יבנה קירות חדשים, זה ירהט ויעצב ויצטרכו כולם לתת ממה שלמדו, ממה שיודעים הם, ואף יהיו חייבים לשתף פעולה בעבודתם, כדי שהמבנה החדש ישררו בו הרמוניה וזרימה. האם היינו מעלים בדעתנו שאדם אחד, כדור אחד וחודש אחד יוכלו להפוך גוף חולה ראוי למגורים? כשאדם מגלה שהוא חולה במחלה כרונית, או סופנית, הוא מגלה שהוא עצמו הפך מבנה נטוש. ללא ידיעתו נטש אותו והזיק לו מדי יום זרק בו את הזבל, סתם את הצינורות בשמן וליכלוך ששפך פנימה, נתן לעובש לזחול על הקירות, לליכלוך להצטבר על הריצפה, האדם הזה, אם היה מסתכל היה מבין שביתו-גופו הפך לא ראוי למגורים ושהוטל עליו צו-פינוי וצו הריסה. זוהי המחלה. אין לו יותר איפה לגור, ואין לו בית אחר. את כל ההרס הזה משאירה הרפואה כך, כפי שהוא, בוחרת בדבר האחד הכי קריטי שקורס בבית הזה ומביאה איש מקצוע לטפל בבעיה. לעיתים זה מצליח לזמן ארוך, במקרים אחרים לזמן קצר, אבל סופו של הבית לקרוס על יושביו. וגם במידה ולא קרס הבית, הוא איננו הבית האמיתי, הטוב והמיטיב שיכול היה להיות עבור דייריו. אם רוצה אדם לשוב ולגור בביתו בביטחה מוטב שיכיר במצב- כל המערכת חולה ויש כאן עבודה. יידרש זמן, אך השיקום אפשרי. פעולות של שיקום הן הכרח.

 

בפוסט הבא אכתוב על מה קרה לגוף שלי בזמן שעל הנייר הייתי מאוזנת, מה שקרה שם התחיל לפתח את התשובה לשאלה מה זו בריאות ומה משפיע עליה, מה זו החלמה ומי אחראי עליה.

 

 

 

 

פוסטים נוספים באותו נושא

כשהסכמתי להתחיל ללכת

הרבה טקסים קטנים קודמים לכתיבה שלי, מה שהיה חדש לי לפני זמן לא רב, הפך להרגל ואז למעין טקס בוקר. כמו שמשכיבים ילד קטן בפעולות

קרא עוד »

לפוסט הזה יש 8 תגובות

  1. דפנה

    מרתק !
    מאחלת לך בריאות מלאה.

    1. yifat

      הי(: ברוכה הבאה לבלוג. תודה שכתבת זה מרגיש יותר טוב ביחד. שמחה שאת קוראת.

  2. אביטל

    תודה על הכתיבה. זה נוגע מאוד. מתחברת לזה בתור אחת שהחלימה מהתרופות של בלוטת התריס אחרי יותר מ10 שנים איתם. כמובן שאין בכלל בכלל מה להשוות. אבל העיקרון אותו דבר.

    1. yifat

      ברוכה הבאה לבלוג, מאוד מרגש אותי שאת קוראת ומזדהה. ויש מה להשוות, בהחלט, נכון זה אולי פחות מפחיד אבל באותה מידה זה מספר שהגוף שלנו לא בטוב. אם תקראי בשבוע הבא יהיה לך מעניין(:

  3. אניבאר

    קוראת ובוכה

    1. yifat

      אהובה אניבאר, הקרובים אליי. מסתבר שקשה להם ביותר לקרוא את זה. על מה הדמעות? תספרי לי?

  4. קרני

    תודה על הכתיבה. מרגישה שאת כותבת אמת. את מהות החיים האמיתית כמו שקשה לראות ביומיים. כשאני קוראת אותך אני מרגישה שהמילים נכונות, שסוף סוף מישהו מסביר לי אץ החיים בצורה שאוכל להבין.

    1. yifat

      ברוכה הבאה לבלוג, אני מאוד שמחה שבחרת לכתוב כאן, הביחד הזה חשוב לי. כשאת כותבת שאיכשהו המילים שלי מסבירות את החיים זה בעצם להגיד לי שהחלום שלי מתגשם, כי זו היתה התקווה והכוונה, לספר על החיים ועל אפשרות להבין ןחיות אותם מתוך בחירה, מתוך התבוננות עמוקה עליהם, ועלינו בתוכם.

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג