התזונה שלי-חלק 2: כל פעם מחדש

בכל פעם שאחת הבנות שלי נופלת ממתקן בגן המשחקים, מקבלת מכה חזקה, בוכה ואז עולה עליו שוב בשמחה כאילו לא קרה דבר, אני מסתכלת על זה בהשתאות. המבוגרת שבי רוצה להגיד לה "היי, אולי זה לא רעיון טוב כל כך, אולי לא נעלה על זה שוב," אבל הזיכרון של הילדה שבי יודע שעל מכה אפשר להתגבר. המבוגרת שאני מבינה שקשה הרבה יותר להתגבר על אבדן של מה שחשוב לך בחיים. ובמאמץ רב אני שותקת ורואה ילדה מאושרת, שנופלת וקמה. עם ההתבגרות אנחנו משתנים. אנחנו חוקרים לעומק כל נפילה, כל מכה, כל טעות, אנחנו מחפשים לה משמעות, רוצים ללמוד ממנה משהו ובעיקר מחפשים את הדרך שתבטיח שלא יכאב לנו שוב. אני חושבת שללימוד הזה יש ערך לעיתים. לפעמים הוא מקדם אותנו, מדייק את הדרך. אני רואה גם שהכאב והאכזבה שאנחנו חווים כמבוגרים הרבה פעמים לוקחים אותנו לוויתור, למסקנה שמה שמלווה בכאב או בקושי ואולי בתחושת כישלון הוא 'לא בשבילנו'. אנחנו לא עולים שוב על נדנדת החיים.

באחד הימים לפני שנתיים, הילדה שלי נפלה בצורה מאוד דרמטית מהנדנדה, פנים לאדמה, דם, חול, ובעיקר הלם, כאב ובושה. בניגוד לפעמים קודמות, היא לא הסכימה לעלות שוב על הנדנדה הזו זמן רב אחר כך. נוצר אצלה פחד כה גדול שגבר על האהבה הענקית שלה לנדנדה. זה היה לי עצוב אבל ידעתי שהיא זקוקה לזמן שלה. בתקופה הזו עד שחזרה להתנדנד, היא דיברה הרבה על מה שקרה, וכל פעם שעברנו שם היא סיפרה את סיפור הנפילה מחדש. היא הייתה צריכה זמן עיבוד, וגם הכרה למה שקרה, ובעיקר לשמוע שוב ושוב שזה היה כואב אבל היא כל כך אוהבת להתנדנד, וכמה עצוב שתוותר על זה. בפעם ההיא, רגע לפני שנפלה חזק, היא לא החזיקה טוב וסירבה לשמוע למי שאמר לה לא לשבת על הקצה. היה לה מה ללמוד שם. ללמוד איך יושבים, ואיך מחזיקים אבל גם ללמוד שלפעמים נופלים, גם כשעושים הכול נכון, נופלים. זה חלק מהחיים.

אחרי שנופלים יכולים לקרות כל מיני דברים.

על ילדים דיברנו– לרוב הם בוכים, מתנחמים בחיבוק ובפלסטר ורצים בדיוק לאותה הנקודה, מתחילים מההתחלה. ומבוגרים, מה איתם? מבוגרים נופלים. אנחנו כולנו עולים על מתקן חיים כזה או אחר ומתחילים להתנסות בו. לפעמים ההתחלה מלאת מוטיבציה, התלהבות, אנחנו בטוחים שמצאנו את דרך חיינו. זו יכולה להיות דרך תזונה מסוימת, עבודה חדשה, זוגיות טרייה, תוכנית אימונים שאימצנו. זו יכולה להיות אפילו הבנה עמוקה שהחלטנו לחיות לאורה, משהו כמו "מהיום אני משחררת, סומכת על העולם, על היקום, לא נלחמת יותר" (כן, זו לגמרי תובנה שלי כאן בדוגמה). בנקודה מסוימת בזמן אנחנו ניפול. אני אומרת לכם, כולם נופלים (אולי לא כולם, אבל הרוב זה בטוח).

הסיבות לנפילה רבות ומשתנות.

לפעמים אלו פשוט החיים. ילד חולה, חופשה מהעבודה, משהו שהוציא אותנו מהשגרה, הוריד אותנו מהמתקן. לפעמים התעייפנו, זה הפך מאתגר מדי, דורש הרבה  מדי. אחת הסיבות הנפוצות לירידה מהדרך היא דווקא מפתיעה– זה עובד, הדרך מוצלחת, נכונה. הדבר החדש שאני עושה באמת משפיע. התזונה מביאה להבראה, או לנינוחות בגוף, הפעילות מחזקת אותי ואני מרגישה טוב. המצוקה דווקא יורדת, ואיתה יורדת גם המחויבות לדרך. הירידה מתרגול, מדרך יומיומית, בגלל השפעתה הטובה זה משהו שחוויתי כבר לפני עשרים שנה כשהתחלתי לתרגל מדיטציה ועבודה רוחנית אנרגטית. לא הבנתי אז וגם לא הסכמתי שזו עבודה הנמשכת על פני חיים שלמים, חיפשתי להגיע– אז קראתי לזה 'הארה'. הייתי באשרם של אושו והרגשתי שכולם מחפשים לתרגל כדי להגיע. על בשרי גיליתי (ועדיין מגלה) שתרגול שזנחת אותו מחזיר אותך לאט ובבטחה אחורנית. אנחנו מתחילים ומפסיקים, אנחנו "נופלים."

את השינוי התזונתי שלי התחלתי גם כן עם אותו רצון, גם אם לא מודע, "להגיע." דמיינתי שאכנס לשלושה חודשי ניקוי של שיטת "קינגסטון" ואז אחלים ואחזור לחיי. חשבתי שאולי אזדקק לתחזוקה כלשהי, אולי שנה, אולי שנתיים. לא האמנתי שארבע שנים אחרי עוד אלך בדרך, ושהיא תשנה ותדייק את צורתה שוב ושוב. את השינוי שלי עשיתי בבת אחת ובצורה דרמטית, בהתלהבות גדולה ועם תקווה ואמונה ענקיות, ממש כמו ילדה שעולה על מתקן בלונה-פארק.

תחילת הדרך שלי– התחלתי במלוא הרצינות. חיכיתי ליומולדת 38 כדי שאוכל עוד לחגוג כרגיל והתחלתי. בבת אחת הורדתי לגמרי סוכר, חיטה, וטיגון על כל צורותיו. מבחינת גבינות, אכלתי רק גבינת עיזים חמישה אחוז, והורדתי גם מלח (שחזרתי אליו די מהר). הלכתי לישון ב-22:00 וקמתי ב-6:00, וצעדתי כל בוקר לסירוגין 40 דקות בהר. התחלתי את הבוקר שלי עם פירות, חופן אגוזים וחסה במקום עם שתי פרוסות לחם. עברתי לאכול שלוש ארוחות מסודרות וקבועות ביום, כשאני קשובה רק לקריאה של רעב אמיתי (למדתי להפריד קרייבים רגשיים/הרגלים מרעב אמיתי). הפסקתי בבת אחת לאכול המון דברים שהיום כבר קשה לי לזכור שאי פעם אכלתי באופן קבוע (גם אם מעט). אם אני אשתדל לפרט, אז הפסקתי לאכול פיצות, עוגות שמרים, טוסטים, פסטות, פנקייק של שבת בבוקר, ג'חנון של שבת בצהריים, שווארמה, פלאפל, סביח, סטייקים, קרואסונים, המבורגר בלחמנייה (היום אוכלת בעלה של חסה), עוגות שוקולד ובורקסים. בבת אחת כבר אמרתי? בצהריים אכלתי סלט ענק עם 9 סוגים של ירקות חיים ו-2-3 פרוסות לחם שיפון קטנטנות עם גבינה ואבוקדו, בערב אכלתי תפוח אדמה או כוס קינואה/דוחן ומלא ירקות מבושלים ושוב גבינה.

התגמול של השינוי היה מיידי. באופן מקורי התחלתי לצעוד בדרך הזו כדי להחלים מהמחלות שלי, אבל לא ידעתי כמה דברים אחרים מטרידים אותי. לא ידעתי בכלל, כשאני רק בת 38, איך זה יכול להרגיש להיות אדם בריא. לא ידעתי כמה אני עייפה עד שהתעוררתי (קפאין אני לא שותה כבר 14 שנה והעייפות הייתה מופיעה בעיקר במהלך היום ולא תיקנתי אותה עם קפה). לא ידעתי שכאבים כרוניים "קטנים" כמו מפרק כף היד וגב תחתון לא חייבים להיות מנת חלקי ביומיום. לא ידעתי כמה צלולה המחשבה שלי יכולה להיות, כמה רגועה הבטן שלי מסוגלת להרגיש. תוך חמישה חודשים באורח החיים הזה הורדתי את הכדורים ל"האשימוטו" (יותירוקס, מחלה אוטואימונית בבלוטת התריס) שלקחתי במשך שנה וחצי, ונשארתי מאוזנת בשנתיים וחצי הבאות. היום, אחרי שנה שהייתי שוב בחוסר איזון (כמעט ללא תסמינים, אפשר לקרוא כאן  https://bit.ly/2HEV6I5) אני שוב מאוזנת, גם ללא כדורים. אבל לא הכול הסתדר כמו ה"האשימוטו." בזמן ההוא, אנזימי הכבד שלי היו מאוזנים עם כדורים, המון כדורים, שלקחתי במשך הרבה שנים. למעשה הייתי אז כבר 6 שנים עם סטרואידים ומדכאי מערכת חיסון (אימורן) והגוף שלי הלך ונהרס. חלק ממה שחוויתי כתופעות לוואי היו נשירת שיער, ציפורניים הרוסות, טיקים בכל הגוף, חרדות, כאבי בטן חוזרים, עייפות, ערפול בראש. ובעיקר ידיעה שבגלל התרופות אני בסיכון גבוה למחלת הסכרת ולסרטן. יחד עם השינוי התזונתי התחלתי להוריד תרופות. הזמן עבר, וכל כדור שהורדתי הראה "התלקחות מחודשת" ועלייה באנזימי כבד. התחלתי להתעייף מהדרך.

השינוי שעשיתי החל להתערער. התחילו מחשבות שאולי זה לא מדויק, הכבד לא הגיב מספיק טוב כמו בלוטת התריס. נכנס בלבול– מה נכון ומה לא. התגובה הראשונית הייתה לזייף בתזונה, וכמובן שזה רק הוביל לעוד החמרה. בנקודה הזו התחלתי מחדש. הדרך החדשה הייתה להוריד עוד ועוד דברים מהתזונה. עשיתי בדיקות דם פרטיות לגילוי רגישויות ובעקבותיהן ירדו גלוטן, חלב, ביצים ואגוזי ברזיל לחלוטין. אפשר לומר שבשלב הזה הייתי כמעט טבעונית, בחלק מהתקופה אכלתי "נא עד 16:00" כלומר דברים חיים לא מבושלים עד ארוחת הערב. לרגעים היה נראה שזה עוזר אבל אז שוב הרגשתי רע. כשתנועה בחיים לא מצליחה, כשאנחנו נופלים בניסיון, זה טבעי שנעצור, שנבכה, שנתייאש, שנוותר, שנצעק, שנכעס. בלי זה אין אפשרות להתחיל מחדש. אחרי הייאוש שוב התחלתי מחדש.

הקצנתי את התזונה עוד יותר. מי שהיה רואה אותי אז היה יכול לחשוב שמדובר בהפרעת אכילה, כי הלכתי וירדתי במשקל. לתקופה של חודש אכלתי רק פירות ומעט ירקות מבושלים, אחר כך מעט כוסמת או אורז. וזהו. כאבי הבטן עברו אבל בתום החודש הזה כשלקחתי כמה ביסים של גבינה טבעונית על בסיס שומן קוקוס ראיתי כוכבים מרוב כאב, כמעט הגעתי שוב לאשפוז. לא לאכול את רוב הדברים בעולם– זה לא עבד. להיפך.  והצרה הייתה שהתחלתי לפחד מאוכל. כל דבר נראה לי כפוטנציאל להתקף. בתוכי גם ידעתי שלעולם לא אצליח לחיות רק על מזון טבעי חי (80/10/10 נא). ייאוש. הרבה ייאוש, תחושת אין מוצא.

אני תוהה איך מרגיש לשמוע את כל זה עבור מי שקוראת אותי עכשיו. הדרך ארוכה וקשה ויש בה הרבה חיפוש ונפילות. יש בה גם הרבה תגמול בזמנים שהאכילה היא מאוזנת. דבר אחד חזר על עצמו – כל פעם מחדש. אחרי הייאוש ותחושת האין מוצא להתחיל שוב. השינוי האחרון שעשיתי היה שוב דרמטי. הוא התרחש לפני שנה וחצי. בינואר 2020 התאשפזתי עם התקף בפעם השנייה (אולי צריך להסביר שאנשים עם מחלות כמו שלי, רובם יוצאים ונכנסים מאשפוזים כל הזמן, לוקחים המון אנטיביוטיקה וסובלים משלל תופעות לוואי קלות עד חמורות בחיי היומיום. אני חיה ללא סימפטומים רוב הזמן וללא אשפוזים). זה היה אחד המשברים הכי חמורים שלי כיוון שחודשיים לפני כן נסעתי לסין ללמוד צ'י-קונג במרכז לחולים כרוניים. שם, עם העבודה הזו, המבוססת בעיקר על עבודה עם צ'י (אנרגיית היקום) הרגשתי שאני מחלימה באמת. איך שוב הגעתי לאשפוז? זו לא הייתה רק התזונה כמובן, זה היה הכדור האחרון של הסטרואיד שהפסקתי לקחת וזה היה הסטרס שהייתי בו. אבל חוויתי התמוטטות. במיוחד סביב החלטת הרופא שלי שעליי לחזור לכל התרופות שלי במלואן. אלה שעבדתי במשך שמונה שנים להוריד.

איך ממשיכים? מתפרקים. קודם כל, כי אין ברירה. ומתחילים מחדש. התפללתי הרבה אחרי שסיימתי להתפרק. התפללתי למצוא תשובה ושם, במיטת בית החולים, שוטטתי בגוגל ומצאתי שלושה סיפורים של אנשים שהחלימו מהמחלה שלי בתזונה שנקראת "פלאו אוטואימוני". כמו שכתבתי, בנקודה הזו הייתי כמעט טבעונית כבר זמן ארוך. כל מה שמקורו מהחי היה מחוץ לתחום עבורי. אבל המשקל שלי היה 45 קילו, כשהמשקל הממוצע הרגיל שלי היה תמיד 54-56 קילו. (היום אני שוקלת 51 קילו). לא היו לי שרירים ולא הרבה שיער. מה היה לי להפסיד? התחלתי מחדש.

הכוח להתחיל מחדש– זה משהו שצריך לדבר עליו. כתבתי משהו על זה גם כאן https://bit.ly/3bfGhc0. זה כוח חיים שתמיד היה לי אבל גם הלכתי והגדלתי ככל שעברו השנים. אפשר להתחיל מחדש רק כשיש סיבה טובה, מספיק טובה כדי לחיות או להשתנות. (לכן אני חושבת שדיאטה לרוב לא עובדת, משקל נמוך זו אף פעם לא סיבה מספיק טובה לשנות הרגלים או לוותר על דברים. מוטיבציה לשינוי תזונתי צריכה לבוא מהעומק וללא קשר למשקל). יש לי שתי ילדות וזו סיבה אחת. אבל לפעמים גם היא לא מספיקה. החיים זה משהו שצריך שיהיה שווה לחיות אותם כדי להילחם עליהם.

התחלתי מחדש בתזונה שונה מאוד ממה שעשיתי עד כה אבל עם עקרונות בריאות דומים. על עקרונות האכילה המיטיבה כפי שאני רואה אותה אכתוב בנפרד בקרוב. חזרתי לעצמי– למשקל שלי, לעיכול שלי, לשיער, לשרירים, לחיות שלי. עבורי, הסוג המסוים של התזונה, שיכולתי עכשיו לקרוא לו "מותאם אישית," מעין שילוב של כל מה שעשיתי עד כה, היטיב מאוד עם הבריאות שלי.

ועדיין, בכל תקופה אני צריכה לחזור למסלול. אני מרגישה טוב יותר ומתחילה לשחרר דברים וזה לא תמיד עובד טוב. אני שוב הולכת לישון מאוחר מדי, מפחיתה במדיטציות או בתרגולי צי'-קונג, ולאט זה משפיע על הבריאות. עבורי זו צריכה להיות דרך חיים מעכשיו ועד הסוף. זו רמת הנזק שהגוף שלי הגיע אליה. אבל זה לא קל. תמיד ישנו החלק הזה שרוצה שאהיה "רגילה," שמשכנע אותי ש "לא יקרה כלום" אם רק… וזה בסדר. זה חלק מהדרך. אני בחמלה לעצמי, ואני גאה בעצמי על כל מה שאני מצליחה ועושה, אני מחפשת דרך לאהוב את עצמי לא באמצעות אוכל, לפעמים זה עובד. אני זוכרת שבכל פעם אפשר להתחיל שוב.

היום אני כבר לא משנה באופן דרסטי את התזונה. החקירה שלי מבחינתי הסתיימה. אני מדייקת מעט, לכאן או לכאן, אבל לא מחפשת כבר דרכים חדשות. כל הדרכים שהלכתי בהן לימדו אותי המון על הגוף שלי ועכשיו אני מבינה שיציבות זה שם המשחק. להישאר במסלול שלי, לסלול אותו עוד ועוד עד שיהפוך להרגל, לאורח חיים.

תמיד אפשר להתחיל מחדש, כמעט בכל מפגש עם מטופלת חדשה אני מזהה את הפנטזיה שלא ניפול, שלא נכאב, שלא נתאכזב. את המחשבה שיש איזו דרך שאם נמצא אותה תיקח אותנו היישר לחיים נטולי סבל ונטולי מאמץ. דרך שתבטיח שנחיה לעד, באושר ובריאות מוחלטת. יש גם אנשים שיבטיחו לכם שאם רק תאכלו כך או כך,  מובטחים לכם חיי נצח, או לפחות חיים נטולי מחלות וקשיים. אני לא רואה כך את החיים. אנו בני אנוש, נחווה לעיתים כאב וסבל, תמיד ניפול, גם מההחלטה הכי נכונה לנו. האם נהיה הילד בגן המשחקים? ננער את האבק, נבכה, נתנחם ונחזור לשחק? או שנחרים את העולם בכעסנו? זו השאלה היחידה. והתשובה היא רק שלנו.

 

פוסטים נוספים באותו נושא

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. נועה

    בכל פעם שאני קוראת אותך עולות לי דמעות בעיניים, את מרגשת , נוגעת בעמקי נשמתי.
    מעודדת נותנת תקווה.
    תודה.

    1. yifat

      תקווה וכוחות ותחושה שאנחנו לא לבד, לכן אני משתפת ונוגע בי כשאת באמת מרגישה את זה.

  2. לימור

    מכירה את הצורך להיות 'רגילה'.

    1. yifat

      זה צורך כל כך מובן ועם זאת זה קול שעושה לי הרבה צרות בחיים אם אני לא מזהה אותו בזמן. תודה לימורי

  3. לידר

    אני נפעמת מהמסע שעברת ועוברת ומכוחות החיים שבך. תודה

    1. yifat

      הי לידר:) פספסתי את ההודעה המקסימה שלך. אז הנה יצא פוסט חדש כמו שאמרתי שהוא ממש על מה שאני אוכלת. ויש לגמרי בתכנון הרבה זמן פוסט על כוחות חיים.
      כי באמת הבנתי שיש לי כאלה, והתחלתי להתבונן בזה בסקרנות.

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג