התזונה שלי-חלק 3: אז מה את אוכלת?

השאלה הזו- מה את אוכלת? חוזרת בכל המעגלים בחיי. המשפחתיים, חבריים, מקצועיים. הרבה מאוד אנשים מחפשים את הדרך שלהם בכל מה שנוגע לתזונה. רובם מרגישים או יודעים שהם זקוקים לדעת יותר, להבין יותר, בנושא התזונה. מה שהבנתי לאורך השנים הוא שבענייני תזונה, ידע זו אשליה. לדעת מה מישהו אחר אוכל לא יעזור לי לאכול כמוהו, וגם לא יעזור לי להחלים. אבל ההבנה הזו הגיעה אחרי יותר מארבע שנים בהן אני הולכת בדרך התזונה להחלמה.

למדתי המון מהמורים שלי בדרך. על פניו למדתי על תזונה אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי לא היה ברמת הידע אלא ברמת החוויה. כלומר, חוויתי על גופי את הפער בין לדעת שמשהו טוב לך ובין התחושה שהוא באמת טוב. והפער בין לדעת מה כדאי לי ומה אני אמורה לאכול ובין היכולת שלי באמת לעשות את זה.

זה העניין בחיים בכלל, וגם בתזונה. יש קולות חזקים בחוץ של ידיעה, קולות נחרצים, בטוחים בעצמם. והקולות האלה לפעמים נכונים לכם ולפעמים לא, ולעיתים אף מזיקים. כל מי שריפא את עצמו יודע איך זה לרפא את עצמו, ויש לו גם המון מה לתת לכם – השראה, תקווה, אמונה, כוחות. בעיני, את הדרך והלמידה של מה יביא לריפוי שלכם – רק אתם יכולים לעשות.

פער אחד שצריך לסגור- מה מתאים לי, מה עושה לי טוב, איך הגוף האישי שלי מגיב לדברים. גם דברים 'בריאים' מובהקים עשו אותי יותר חולה בשלבים מסוימים. (למשל לקח לי יותר משנתיים להבין שירקות חיים קשים מחמירים את מצבי).

פער שני- מה אני, במבנה האישיות שלי הספציפי צריכה לעשות כדי לעמוד בסוג כזה של שינוי ולהתמיד בו. לי למשל קל יותר 'לחתוך'- לעשות שינוי קיצוני וחד משמעי בבת אחת. ככה עשיתי בגמילה שלי מסגריות ואחר-כך מאלכוהול. לחלק מהאנשים זו דרך שמובילה לכישלון בטוח. בגלל שלא הבראתי מהר, כמו אנשים  אחרים, ולמעשה גיליתי שאני אצטרך לשמור על התזונה שלי ברמת הקפדה גבוהה שנים ארוכות ואולי כל החיים, לא יכולתי להמשיך בטוטאליות הזו. מצאתי דרך רכה יותר שעובדת לי כי אני מצליחה לשמור עליה לאורך זמן, שזה עבורי עדיף מלהיות מאוד מדויקת לזמן קצר ואז ליפול בגדול. למעשה, לא היו אצלי נפילות גדולות, לא ירדתי לגמרי מהשביל במשך כל השנים, אבל עדיין התאשפזתי פעמיים אחרי ירידה מהמסלול. מה שקרה כתוצאה מכך הוא הבנה שהשביל שלי צריך להתרחב, ואני גמישה יותר באופן יומיומי ולכן דווקא נופלת פחות.  הפסקתי לרצות להיות גיבורה או מושלמת גם בתזונה, הסכמתי לראות מה אני מסוגלת. זה עזר לי לחיות ללא אשמה והלקאה ופחד סביב תזונה.

אני לא רוצה להיות בריאה- חולה. למלא את עצמי באוכל מזין ורגשות הורסים.

כשאנחנו מחליטים לעשות שינוי זה לרוב יהיה במצב חירום כלשהו (אמיתי כמו מחלה או אצלינו בתחושה סביב סוגיות של משקל). במצב חירום אנחנו נוטים להתגייס וזה אכן עובד לנו לפרק זמן מסוים. לפעמים מסוים מאוד וקצר מאוד. כשמצב החירום יורד, גם אם לא נפתר, אנחנו מתחילים לשחרר. אז לספר לכם היום מה על התזונה שלי, לפרט מה אני אוכלת, זה אומר להבין עם עצמי קודם כל. להבין מה עקרונות התזונה שלי באופן אידיאלי ומה בפועל אני מצליחה ליישם כשאני לא במצב חירום. אז אחת השאלות החשובות בתזונה בעיני היא:

לאן אני הולך כשאני לא מאה אחוז בתזונה האידיאלית שלי? זה קריטי כיוון שאם זו סטיה קטנה מהשביל, לרוב הגוף יעמוד בזה, אם זו פניה חדה מדי, אנחנו עלולים, ממש כמו רכב, להתהפך. ההתהפכויות האלה קרו לי מספר פעמים בדרך שלי. חשבתי שהסיבה להן זה שאני לא שומרת במאה אחוז על התזונה. במשך  הזמן גיליתי שאף אחד (מניחה שיש נדירים שכן, בעיקר קראתי עליהם בספרים)  לא מצליח באמת לדבוק בדרך במאה אחוז לאורך זמן. מלווים בתזונה תמיד יגידו שמאה אחוז זה חובה כדי להחלים, וזה תפקידם, ובמצבי חירום זה גם נכון, ועשיתי זאת מספר פעמים. אבל אם הדרך ארוכה צריכות להיות בה נקודות מנוחה. עבורי זה כך . (אני רק מזכירה שאני לא רופאה ואין לי הכשרה בתזונה ומה שאני כותבת עליו מבוסס על ניסיוני האישי). לקח לי זמן להבין ולהיות סלחנית לעצמי על חוסר ההקפדה הזה. בעיקר היה לי חשוב להפסיק להלקות את עצמי ולהפסיק לפחד מאוכל. הבנתי שעבורי חיים של בריאות משולבים עם תחושות כישלון ואשמה לא באמת מובילים להחלמה. להתחיל בכל פעם בהתכוונות לא ליפול לעולם יותר ורק ללכת ישר ללא סטיות, זו כוונה נהדרת אבל היא טומנת בחובה כישלון ידוע מראש.

לרדת מהדרך לרגע או שניים זה בסדר, וזה אנושי- רק שימו לב. בכל פעם כשירדתי מהדרך ואכלתי חיטה וגבינה בכמויות יחסית גדולות הגעתי לאשפוז. האם אני יכולה לומר בוודאות שזה מה שהוביל להתלקחות של המחלה? לא. אין לי דרך לדעת, אני חושבת שהשילוב של התזונה עם סטרס גבוהה בשני המקרים זה הסבר טוב לתגובה הקיצונית של הגוף שלי. ההצעה שלי היא לסטות מהשביל בעדינות ולא בבת אחת ולשים-לב מה קורה. כשהתחלתי להוסיף אורז בסמטי לתזונה שלי למרות שבאופן רשמי הוא לא חלק ממנה זה עבר בשלום. כשהתחלתי לנשנש במבה בתקופה שחיפשתי נחמה, אחרי כמה ימים התחילו כאבי בטן, זה לקח שבועיים שלושה אבל הבנתי שזו ירידה מהשביל שפשוט לא באה בחשבון. אם בא לי משהו מתוק וסוכר הוא לא חלק מהתזונה שלי אני אוכל שוקולד מריר ובמקרים מיוחדים אוסיף לו נוזל קוקוס ואורז תפוח. אני לא אוכל עוגה.

ורגע אחד אחרון לפני שאכתוב על עקרונות התזונה שלי משהו מעניין : בארבע השנים האלה נכנסתי פעמיים לרמסיה מ'האשימוטו' (מחלה אוטואימונית של בלוטת התריס) הראשונה החזיקה שנתיים וחצי. אחר כך במשך שנה הייתי לא מאוזנת, אבל עם שיפור מתמיד בכל חודש וללא סימפטומים. ולאחרונה שוב נכנסתי לרמסיה. מה מעניין? זה קרה כל פעם בתזונה אחרת. פעם ב'קינגסטון'- שכללה גבינות עיזים, כוסמין, ביצים ובעיקר ירקות ופירות. ופעם אחרת בדרך שלי היום- שבחלקה לקחה השראה מקינגסטון ועורבבה  בהתאמה אישית עם דרך אחרת שנקראת 'פלאו אוטואימוני' – ללא שום מוצרי חלב, ללא גלוטן, ללא ביצים ועם מוצרים מהחי והרבה הרבה ירקות ופירות.

מסקנה כללית? והנה גם החלק של עקרונות התזונה שלי:

  • הכי פשוט, הכי נדוש, מקובל בכל השיטות (מלבד אולי בתזונה 'קטוגנית') וזה הדבר שתמיד נדמה לנו שאנחנו "גם ככה" עושים – ירקות ופירות. בתור פרויקט ממש ראשוני תנסו באמת לעצור ולספור כמה פירות וירקות אכלתם היום? (מבושלים/טריים). ואתמול? וכל השבוע? האם זה לפחות חמישים אחוז מכל מה שאכלתם? כלומר בכל ארוחה חמישים אחוז מהצלחת ירקות או פירות? (מכירים שיש יש מן טריק כזה שילדים חמודים עושים – לשים ירקות בצלחת ולא לאכול אותם? אז זו לא הכוונה). אני לא נוסעת הרבה לבתי מלון אבל לפני כמה שנים הוזמנתי לאחד ומזנון ארוחת הצוהריים סיפר את כל הסיפור שלנו – שולחן עמוס ירקות, סלטים וכולי ולידו צלחות קטנות, שלא לומר, קטנטנות. לעומת זאת, באזור של הבשר והתוספות, הצלחות היו גדולות פי שתיים. איך זה לא נראה לי מוזר אף פעם לפני כן? מה שעשיתי אני היה להחליף בין הצלחות. הגדולות לירקות, הקטנות לכל השאר.

 

  • יש אימרה כזו – תאכלו רק מה שסבתא שלכם הייתה יכולה לזהות. כלומר רק מה שבא מהאדמה ומן החי בצורתו הלא מעובדת. זו אימרה די נכונה לדעתי אבל סבתא שלי הגיעה לגיל 99 ואכלה עוגות קצפת קנויות ומאפים. כנראה שכל השנים בהן אכלה רק מזון מזוהה נזקפו לטובתה וגם כשעברה לאוכל 'בריא' פחות  היו אלה דברי מאפה שנקנו במגדניות קטנות וריחניות שאפו מעט וטרי, ונדמה לי שזה היה לא כל כך נורא ובטוח שטעים מאוד. היום אני הולכת בקניון וברשתות מוכרים מאפים בערמות, זה אף פעם לא נראה טרי, והחך הרגיש שלי כבר מזהה כמויות מרגרינה וחומרים זולים אחרים. אם אתם כבר אופים- אז בבית ובידיעה מה הכנסתם פנימה. כשסבתא שלי הפסיקה לבשל והתחילה לקבל אוכל מוכן בחמגשיות ידעתי שהמצב שלה מכאן רק ילך ויתדרדר. מזל שאחר כך הייתה איתה מישהי שעזרה לה כל היום וגם בישלה עבורה (לפי הוראות מדויקות כמובן, כל הסבתות נדמה לי שהן אותו הדבר).

 

  • הטריק הזה של לרעוב כדי לפצות על 'נפילות' הוא אף פעם לא עובד. גם לא הטריק של לאכול פחות. אפשר להחליף משהו במשהו, כמו שהצעתי- אם פחות אורז אז יותר ירקות בתנור. רעב מביא להתקפי אכילה. התקפי אכילה מובילים לאשמה שמביאה לעוד אכילה ואז לכעס והרבה פעמים לנטישה של הדרך באופן מוחלט.

 

  • שני דברים חשובים למדתי בשבועות הראשונים של הדרך, והם בעיני שני מפתחות חשובים לא משנה באיזו תזונה בוחרים:

 

  • למדתי לזהות רעב אמיתי. רעב אמיתי אצלי מגיע מהבטן, היא זו שמסמנת לי אותו. רוב הפעמים אנחנו אוכלים מסיבות אחרות. כדי להעיר את עצמנו (שזה חמור כי כשאנחנו עייפים אנחנו זקוקים למנוחה). כדי להרגיע את עצמנו, זה המקום שמחפש אוכל במקום חיבוק והזנה ריגשית עם מישהו ולא עם משהו. אוכלים כי מישהו אחר אוכל לידנו. אוכלים מחשש להיות רעב בהמשך. אוכלים כי טעים לנו (זה בסדר גמור אבל מה שממש טעים לנו וקשה להפסיק לאכול כששבעים, זה בדרך אוכל לא מזין. זו גם דרך טובה לזהות). למה אני אוכלת עכשיו? זו שאלה חשובה. האם אני רעבה? מה אני באמת מחפשת באוכל? (עוררות, נחמה, שייכות) יש דרך אחרת לקבל את זה? שגם באמת תעזור לי?

 

  • שאלה אחת פשוטה ממש. איזו ארוחה זו עכשיו? בוקר? צוהריים? ערב? כשהתחלתי לחלק ארוחות לזמנים שמתי לב שאני אוכלת או "מנשנשת" לאורך כל היום. פעם עם עצמי, פעם עם הבנות שלי, פעם עם בן הזוג. יכולתי לאכול ארוחת צוהריים בשלושה שלבים, לאורך שעתיים שלוש. היום, אם כבר אכלתי אני יושבת עם הבנות שלי לשולחן, משתדלת לא לוותר על זמן האיכות הזה איתן. אם אני חייבת אני אנשנש פרי או ירק. אכילה משותפת היא חשובה אבל לא תמיד זה מסתדר. אז אפשר לשבת ביחד לשולחן, להסביר שאכלתי כבר או שאני לא רעבה כרגע. (חיבור לגוף ולתחושת רעב זה מודלינג מעולה לילדים. ההסבר מדוע אני לא אוכלת כרגע גם לא גורם להם לחשוב שאמא לא אוכלת בכלל, כי אי-אכילה זה מודלינג פחות מומלץ.)

 

  • אם אני רעבה בין הארוחות ותמר או פרי או קובייה או שתיים של שוקולד (מריר 85 אחוז מקסימום פעם ביום) לא מספיקים לי אני פשוט אשב לאכול ארוחה מלאה. אם אני ממש רעבה אני לא מנשנשת אני אוכלת. ואז מגדירה את זה כ ארוחת צוהריים/ ערב. לפעמים אני אוכלת ארוחת צוהריים כבר ב 12:30 וארוחת ערב ב 17:00. אחר כך אם צריך אני אוכלת רק פירות.

 

  • צום- לא אוהבת את המילה הזו. יש בה משהו נוקשה וקודר. אני אקרא לזה "מנוחה בין הארוחות" ובעיקר בלילה. הגוף שלנו זקוק לגלים של פעולה=עיכול . ומנוחה=ספיגה. זה דומה מאוד לשאר הצרכים שלנו כבני אדם. אם אנחנו עובדים בלי הפסקה אנחנו מותשים, ואנחנו עושים עבודה פחות טובה. אם אנחנו מעכלים כל היום הגוף מותש וגם סופג פחות טוב. אז יכול להיות שתאכלו הרבה אבל יחסרו לכם ויטמינים ומינרלים ושאר דברים חשובים לשיקום ובנייה של מערכות הגוף. כשמגדירים איזו ארוחה אני אוכלת עכשיו, יש לי הפסקה ברורה מהארוחה הבאה. זו מנוחה אחת. מנוחה אחרת מאוד חשובה היא מנוחת  הלילה, בזמן הזה הגוף עושה את רוב עבודת הניקוי והשיקום וזאת בתנאי שהוא לא צריך לעכל במקום. צום שטוב עבורי הוא של 12 -14 שעות. ניסיתי יותר (יש צומות מקובלים של 16 צום 8 אכילה) וזה עשה לי ממש נזק. שלא אוכלים נוזל המרה עומד בצינורות המרה ובמחלה שלי זה לא מצב רצוי. אני תוהה אם זה רצוי אצל מישהו בכלל אבל אני לא רופאה ולא מנסה לענות על זה.

 

  • ועכשיו לתזונה עצמה שהיא התזונה המאוד אישית שלי שבניתי כסיכום של כל מה שלמדתי ומתוך הקשבה לגוף, מתוך מידע שקיבלתי מבדיקות הדם שלי, מבדיקות ההדמיה שאני עושה, ומתוך תשומת להופעתם והיעלמותם של סימפטומים של המחלה. זה עובד לי, כרגע. אין לי כוונה לעשות שינויים נוספים קיצוניים מבחינת תזונה בחיי ועם זאת אני לוקחת בחשבון שכוונות לחוד ומציאות לחוד ואני מרשה לעצמי להישאר גמישה.

 

  • דברים שאני לא אוכלת כיום (ואולי אחזור לאכול בעתיד): גלוטן, סוכר, קופאין, סויה, מוצרי חלב, ביצים. לא ירקות סולנים (עגבנייה, חציל, תפוח אדמה, פלפל). לא אגוזים וזרעים (כן אוכלת טחינה). לא תבלינים מסוימים (אפשר לראות ברשימות של פלאו אוטואימוני). לא דגנים. (כן אוכלת כוסמת ירוקה). לא קטניות (אוכלת סוגים מאוד ספציפיים – אפונה ירוקה, שעועית- אזוקי, מש, לוביה, לעיתים רחוקות חומוס- כל אלו רק מושרים ומונבטים). לא עלים ירוקים קשים חיים (רק מבושלים). לא ירקות קשים חיים (רק מבושלים). שמנים- רק שמן זית (ולעיתים רחוקות יותר שמן קוקוס.)

 

  • מה אני כן אוכלת-

 

  • בוקר: תמיד פירות לארוחה הבוקר, כך אני שוברת את צום הלילה. לפעמים עם מעט טחינה גולמית (1-2 כפיות) לפעמים עם חסה רכה. (תלוי מה מצב העיכול והמעיים שלי). אם אני מכינה שייק בבוקר אני אחתוך פנימה גם פירות טריים כי פעולת הלעיסה היא דבר חשוב מאין כמוהו לעיכול וגם למח.

 

  • צוהריים- 2-3 פרוסות לחם כוסמת ירוקה שאני אופה כל שבוע בבית, עם אבוקדו בדרך כלל, לפעמים טונה (רק בשמן זית) או סרדינים. ירקות מבושלים (חצי צלחת) או סלט חי של ירקות לא קשים (חסה, מלפפון, שומר, תפוח ירוק, גזר מגורד ואפשר בפנים גם ירקות אפויים כמו סלק, בטטה).

 

  • ערב: 4-5 פעמים בשבוע אני אוכלת חלבון מהחי (רק פעם ביום וכמות של 150 גרם בערך. אם אכלתי חלבון מהחי בצהריים לא אוכלת גם בערב וההיפך). בחורף אני מכינה תבשילי בשר בבישול של כמה שעות עם ירקות שורש. בקיץ אני אוכלת יותר דגים (לברק בדרך כלל). עוף אני אוכלת מעט מאוד. ליד הבשר הרבה ירקות מבושלים או חיים ועלים ירוקים רכים. אני אוכלת גם אורז בסמטי 2-3 פעמים בשבוע. זה אחד האתגרים הכי קשים שלי בתזונה כי אני זקוקה לפחמימה הזאת (בטטה זה לא מספיק לי ולא יכולה כל יום) אבל אורז לבן זה דבר ממכר ממש ובלי לשים לב אפשר לאכול ממנו הרבה. פעם בשבועיים יכולה לאכול גם פסטה/נודלס מאורז).

 

  • ציר בקר/עוף/דגים 2-3 פעמים בשבוע. ירקות כבושים מותססים כמעט בכל ארוחה.

 

אפשר להחליף בין ארוחות הבוקר והצוהריים. אם אני אוכלת בקר אני משתדלת לא בארוחת ערב כי לוקח זמן לעכל. בימים שהגוף שלי מאותת למנוחה מחלבון (1-2 ימים בשבוע בדרך כלל) אני פשוט משמיטה אותו מהארוחה ואוכלת עוד קצת אבוקדו או טחינה. בחודש הזה שאין אבוקדו זו התמודדות קשה מאוד.

 

  • אני לא מענה את עצמי אם אכלתי אחרת, אם אכלתי לא בזמן, לא טוב, לא נכון. אני רק חוזרת לאכילה שלי וזהו. אם אני בוחרת לאכול משהו בלילה פעם ב… אני לא נכנסת למעגלי שנאה עצמית והלקאה, אני מזכירה לעצמי שיותר טוב לי בלי, אני יכולה לבדוק לפעמים מה הסיבה (עייפות ודאון ריגשי בדרך כלל).
  • יש דברים מוגדרים שאני חורגת איתם מהתזונה שהם מבחינת התגובה של הגוף שלי לא "סוף העולם" כמו דפי אורז (לפעמים אפויים) או פצפוצי אורז עם שוקולד (ביתי) או חטיף של בטטה/בננה (קנוי). נכון זה לא מומלץ, אני משתדלת שזה יקרה לעיתים רחוקות אבל אני גם אוהבת את עצמי ולא מכאיבה לי במקרה שכן.

 

התזונה הזו טובה לי. הגוף שלי מגיב אליה טוב. מערכת העיכול שלי השתקמה(מעכלת טוב שומן, סופגת חומרי הזנה, פחות כאבי בטן, והיציאות סדירות ונורמליות. וכן, חלק מזה מתבטא גם בעלייה במשקל כיוון שסופסוף אני סופגת ומעכלת שומן וחומרי הזנה אחרים. ). צמחו והשתקמו לי ציפורניים, עור ושיער. כאבי פרקים כרוניים נעלמו. מסת שריר עלתה משמעותית, אני אנרגטית, צלולה, ישנה טוב. 'השימוטו' ו 'צהבת אוטואימונית' ברמסיה ללא תרופות. דברים שלא הצלחתי לשקם- כתמים על הפנים שקשורים במצב הכבד, פטריה בציפורן הבוהן שקיבלתי מתנה בזכות שילב של הריון וסטרואידים לפני חמש וחצי שנים. דרכי המרה שבכבד שלי כנראה עדיין מודלקות וחסומות בחלקן. אני עדיין מחפשת את הדרך במקומות האלה, מבינה שלא תמיד יש תשובה אחת נכונה לכל הבעיות. ובעיקר מחזיקה וחוזרת שוב ושוב לאמונה.

 

 

 

 

 

פוסטים נוספים באותו נושא

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. מרגו

    מעניין מאוד. רציתי לשאול מה את חושבת על אכילה אינטואיטיבית? ואיזה בדיקות עשית כדי להבין יותר טוב מה מתאים לך באוכל? תודה

    1. yifat

      הי ברוכה הבאה לבלוג וסליחה שלא ראיתי עד עכשיו את ההודעה.
      אני לא יודעת מה זה אומר מבחינתך "אכילה אינטואיטיבית" – אם זה אומר להקשיב לצרכים של הגוף אני בעד ועם זאת זה דבר מורכב. קשה להפריד צרכים מהרגלים.
      קשה לגוף להיות ברור בצרכים שלו כשהוא מתמודד עם חומרים מטשטשים כמו מלח סוכר ושמן בכמויות מטורפות כמו שיש בכל מה שמעובד. (אני רואה את הבנות שלי למשל אוכלות נקניקיות מעובדות גם כשכבר בא להן להקיא, מה שלא יקרה עם המבורגר נקי. )
      אז אכילה קשובה זה רק באוכל טבעי בעיני. הבדיקות שעשיתי לא מאוד חשובות בעיני היום.. זה בעיקר האפשרות להוריד דברים כשידועים כבעיתיים ולהחזיר לאט ובתשומת לב לתגובה. את כל זה תמיד עשיתי בליווי של יעוץ תזונתי. אף פעם לא לבד.

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג