חמישה ימים בגמילה – על חומרים ורשתות

 

בוקר שבת. תודה גדולה בליבי בבוקר הזה. קמתי לפני כל בני הבית שלי כהרגלי בשלוש וחצי השנים האחרונות. בארגוני הבוקר שמתי לב שנסוך בי מעין חיוך פנימי ואיזה רוגע ושלווה עוטפים אותי. אף פעם לא הייתי 'בנאדם של בוקר', בבית ילדותי היה שקט רק בלילות ואלו היו הזמנים בהם ישבתי ללמוד ואז אחריהם בא הבוקר השנוא. המחלה שלי לימדה אותי להשכים קום ולהעריך את השקט הרענן של הבוקר. אני אוהבת את ציוץ הציפורים, את ערפילי הסתיו בימים האחרונים, הטל שמעלה מהאדמה ריח טרי כמו לחמנייה שאך זה יצאה מהתנור. ברגע שהתיישבתי לכתוב תחת עץ התאנה קיבלתי הודעה, בזמנים האלה של הבוקר אני משתדלת להניח לטלפון ולוקחת אותו איתי רק בגלל המדיטציות, הפעם משהו בהודעה מסקרן אותי ועיני הולכות אליה. היא מגיעה ממי שזכיתי ללמד אותה התמקדות, קשה לי לקרוא לה או להם 'תלמידים' שלי אני מרגישה אותנו כשותפים. היא כותבת לי מילים מאוד חזקות, והן אף יותר חזקות כשהן באות אליי עוד לפני שהמערכת שלי לגמרי התעוררה, המילים נכנסות היישר לתוך הלב ללא מחסומים וכך אני מעבירה אותן. היא כותבת שיש לי עוצמה פנימית שלא פגשה, כותבת על תחושת ההודיה העמוקה שעוד הולכת איתה מאז הקבוצה, ושחשוב לה שאדע ושאזכור שאני יכולה לעמוד במה שקורה בעולם בחוץ.

לא סתם אני מעבירה את כל המילים האלה שלה לכאן, זה התחבר לי באופן מופלא למה שבחרתי לכתוב עליו היום. כל כך הרבה רוצה להיכתב וזה מציף לעיתים, ואני בכל פעם צריכה לבחור פיסה אחת ולתת לה מקום. אז יש את כל ההיסטוריה שלי שלשמה הוקם הבלוג במקור אבל היום אני כותבת על ההתמכרות שלי, שלנו ,לפייסבוק ולשאר הרשתות החברתיות. לא כותבת עליה כהתמכרות אלה כניסיון להראות את הקשר בין הבריאות הפיזית והנפשית שלנו והשליטה שיש לרשתות האלה עלינו.

אם אחזור רגע להודעה שקיבלתי הבוקר אני אגיד שבחרתי להאמין שמה שיש לי להגיד הוא בעל משמעות גדולה, בחרתי להקשיב לקול שאומר שני לא יכולה לברוח יותר מהיותי אדם משפיע, עוד מאז שאני ילדה, ושאני צריכה להסכים. חלק גדול ממה שקורה כרגע עם הבלוג הזה הוא הסכמה שנתתי להיענות למשהו שמרגיש לי כמו תפקיד- להעביר הלאה את מה שאני מבינה לגבי מה שאנחנו קוראים לו חיים. ואולי יש כאן שאלה עבורכם? האם יש הסכמה בתוככם שמבוששת לבוא? האם יש משהו שהוא 'תפקידכם' שכרוך גם באושרכם שאתם מסרבים לו?

ביום שלישי בבוקר כתבתי פוסט בפייסבוק ומאז ועד היום יצאתי לגמילה ממנו. המילה 'גמילה' היא לא סתם שאני משתמשת בה, היא האמת. עם כמה שקשה להודות בזה 'פייסבוק' הפכה אותי מכורה כמו שהייתי לסיגריות מבחינת תדירות ואופן השימוש- אי היכולת לקבוע את המינונים שלי ושימוש ללא בקרה וללא שליטה, ומכורה כמו שהייתי לאלכוהול מבחינת ההשפעה שיש לזה על המערכת שלי, כלומר מבחינת השינוי שזה חולל בי. (אף פעם לא הייתי 'אלכוהוליסטית' במובן הרגיל, למעשה הייתי כנראה מה שרבים מאיתנו עושים היום- שותה כדי להרגיש שייכת, משוחררת, שמחה, שותה בזמנים חברתיים וזוגיים. אף פעם לא שתיתי לבדי, ועדיין אני קוראת לזה התמכרות ועוד אכתוב על כך בהרחבה).

יש להתמכרות לפייסבוק מחירים רבים אבל אני עוסקת בעיקר באחד, כי הוא קשור ישירות למחלה שלי ולעובדה שאני (יותר בעבר ולעיתים גם עכשיו) ורבים מכם, לא חיים כפי שאנחנו באמת רוצים ויכולים, אנחנו שבויים, החיים שלנו בשבי.

אז מה כל הדרמה? זה לא חדש לי שאני מכורה. מהצד לא קשה להבחין בזה- הטלפון הוא כמו עוד איבר שלי, למעשה סביר שהייתי יכולה לשכוח איבר מאוד חשוב שלי וללא את הטלפון. אנחנו יודעים הרי שאנשים שוכחים ילדים אבל לא שוכחים טלפונים. לשכוח ילד זה חלק מסימפטום של לא לשכוח טלפון. זה מעלה שאלה עמוקה מאוד- איפה אני נמצאת כשאני ערה? האם אני נמצאת בחיי כפי שהם כרגע או שאני נמצאת במאות ואף אלפי מציאויות של אנשים אחרים שלוקחות ממני כל חיבור למה שחשוב לי באמת, למה שכואב לי עכשיו, ליכולת שלי לעשות את מה שתכננתי היום, לאפשרות שלי לחשוב מחשבה עצמאית ולהתפתח ממנה ל'אני' שלם יותר ויותר.

מה שקרה לי חדש הוא שנפתח פער, והוא הפך כה גדול שלא יכולתי שלא לראות אותו יותר. אומנם מגיל 20 אני עוסקת בגוף-נפש ובגיל 21 גיליתי מה זו מדיטציה (באשרם של אושו) ואפשר לומר שאני הולכת כבר 20 שנה בדרך אליי פנימה, או אל האמת שלי, אבל המחלה שלי האיצה את ההליכה, ולפני חודשיים ההאצה הפכה לעצירה. ובעצירה ביליתי שעות רבות מהיום במדיטציה, בכתיבה, בקריאת ה"קורס בניסים", בתרגול צ'י-קונג. בזמנים האלה, שהיו שעות ארוכות ביום, הייתי מחוברת לכאן ולעכשיו, לבריאות ולבריאה.

בצד השני של היום הזה, ברווחים, היו ה "חיים" ושם היה הטלפון. ושום תרגול לא הפסיק את ההתמכרות אבל התחלתי לראות. לראות זה צעד ראשון, קשה ומביך ומלא בושה כי אני צופה בעצמי מתוך מצב של מודעות ואני רואה שאני לא יכולה להפסיק. וכך ההבנה שיש כאן בעיה חריפה הלכה ונבנתה בתוכי. למה בעיה? כי הגוף שלי דרש חומרים מסוימים, הגוף שלי צעק "תני לי את זה". אם אתם חושבים ששלכם לא, נסו לקחת יום אחד בלי פייסבוק בכלל, במיוחד מי מכם שכותב ומעורב שם. אם תרצו לאתגר את עצמכם (כמו שעשיתי אני) כתבו פוסט ומיד אחר כך צאו לחופשת פייסבוק של כמה ימים, ותתבוננו. תתחילו להקשיב למה שקורה אצלכם בפנים- זה קריז. באופן גס מאוד הגוף שלכם רוצה חומרים מסוימים. יש התמכרות פסיכולוגית ויש FOMO אני מדברת על משהו ברמה של מערכת העצבים שלכם, ברמה של חומרים כימיים בדם.

במשהו שעושה לכם תחושה שאתם חיים בזמן שאתם חולמים שאתם חיים.

הזעזוע שלי ממה שהבנתי ועכשיו חוויתי על בשרי, לא שונה מהזעזוע שלי כשאני רואה אנשים מבוגרים צופים בטלוויזיה, ערב אחרי ערב, במיוחד בתוכניות ריאליטי. חווים רגשות של אנשים אחרים בגופם, כשגם הרגשות האלה מלכתחילה מתעוררים מול מציאות מדומה, שלא באמת קיימת. כלומר רגשות מזויפים, שמייצרים עוד רגשות מזויפים וכולם מרגישים חיים מאוד, למה? כי יש עוררות גבוהה של המערכת, אדרנלין וקורטיזול נשפכים לדם, לעיתים גם סרטונין ודופמין. למעשה בחיים של מי שצופה ומי שנצפה לא באמת קורה שום דבר בנקודת הזמן של המפגש ביניהם. יש חומרי-חיים אבל אין חיות. האדם לא נמצא בתוך חייו, או בתוך גופו, נשמתו. האדם לא בנוכחות.

אז דיברנו על הפער, שהלך וגדל אצלי בין זמנים של נוכחות וזמנים של התמכרות, והבנתי שכל עוד אני "מריצה שורות" באופן קבוע בפייסבוק,  יהיה לי קשה יותר להחלים. תוהים מה הקשר? גם זה נושא בפני עצמו אבל אפשר להגיד בכמה מילים שכל מחלה היא שיבוש במערכת העצבים שלכם. גם המחלות ה"קטנות" שאולי יש לכם כמו ייאוש כרוני, תחושת חוסר משמעות, איבוד כיוון בחיים או מכיוון אחר- התקפי זעם, רגזנות כרונית, חוסר שקט, חוסר יכולת להתרכז ועוד..

שיבוש כרוני במערכת העצבים זה משהו שכתבתי עליו רבות בפוסטים בפייסבוק (כמה אירוני) ועוד אוסיף ואכתוב על זה רבות כאן. בנתיים אני אגיד- פייסבוק דואגת שבכל רגע ורגע יוזרק לכם חומר לדם שלא אמור להיות שם. כלומר, כן אמור להיות דופמין אם חיבקתם את הילד שלכם עכשיו, וכן אמור להיות אדרנלין אם אתם בסכנה או לפני אירוע חשוב שלכם, אבל החומרים האלה לא אמורים לרוץ בדם כל הזמן, וזה מה שקורה לנו – מרגישים אנחנו חיים מאוד כשלמעשה אנחנו עומדים מעל שולחן האוכל במטבח ומחכים שילד יסיים לאכול, או שוכבים על הספה בסוף היום, או מחכים בחוץ שהילד ירד מההסעה, אנחנו כל הזמן רוצים להרגיש חיים מאוד. למה? עוד נדבר על זה.

אז אנחנו רוצים להרגיש חיים מאוד ופייסבוק הוא הספק שלנו לתחושה הזו. לא לחיים עצמם, רק ל'תחושה של'. והטרגדיה היא שלרוב אנחנו מסתפקים ב'תחושה של' במקום בדבר האמיתי. אנחנו מכורים והוא הספק שלנו. מי מאיתנו שמגיע למערכה הזו עם טראומה ברקע, מגיע עם מערכת עצבים משובשת ומכורה מראש (כמוני למשל) וכל המנגנון הזה משפיע חזק יותר. בינינו, מעטים מאיתנו מסתובבים עם מערכות תקינות לחלוטין. אנחנו בעצם מכורים לשיבוש, לתחושת חיות גבוהה מאוד באופן תמידי ולא יכולים להפסיק אותה, והמחיר גם הוא גבוה ביותר. ההשלכות הן בלתי נתפסות. בפשטות אפשר לסכם להפעם :

ככל שאנחנו מכורים יותר אנחנו חיים פחות מידי או הרבה מידי. כן, יש דבר כזה הרבה מידי חיים.

בפוסטים הבאים- יותר מידי חיים, התמכרות לשיבוש, מחלות והשלכות (לא הכול בבת אחת).

 

פוסטים נוספים באותו נושא

כשהסכמתי להתחיל ללכת

הרבה טקסים קטנים קודמים לכתיבה שלי, מה שהיה חדש לי לפני זמן לא רב, הפך להרגל ואז למעין טקס בוקר. כמו שמשכיבים ילד קטן בפעולות

קרא עוד »

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג