כשהסכמתי להתחיל ללכת

הרבה טקסים קטנים קודמים לכתיבה שלי, מה שהיה חדש לי לפני זמן לא רב, הפך להרגל ואז למעין טקס בוקר. כמו שמשכיבים ילד קטן בפעולות החוזרות על עצמן כדי לעזור לו להיכנס למצב שינה, כך אני אימצתי לי פעולות בוקר, וגם ערב קבועות, שעוזרות לי לווסת את מערכת העצבים ולהתנהל ביום כפי שאני באמת רוצה ולא לפי דפוסים ישנים של מערכת לא מספיק גמישה וערה מדי. הפעולות שלי הופכות גם את הכתיבה לאחרת, לאיטית, מהורהרת ועמוקה יותר, לא כזו שרוצה להגיע מיד לליבת הסיפור, אלה כזו החוקרת, מתבוננת ולומדת תוך כדי תנועה. כל חלק מטקס הבוקר הוא משהו שאימצתי לי במהלך שנות ההחלמה שלי, כזה שהלך והתחדד עד שקיבל צורה שמדויקת לי. כמו בגד שנתפר למידותיי, לגוף המיוחד שלי, עם מחלותיו ואתגריו המיוחדים, ועם כוחותיו שניתנו לו ואסף בכל שנותיו. הוא נתפר גם לנפש הספציפית שלי, על הכאבים והקשיים שעברה והמתנות שזכתה לקבל.

התרגול התחיל בכל פעם ממבנה מסוים שקיבלתי ולמדתי ממישהו אחר ובחנתי היטב את תגובתי אליו עד שהפך למשהו שאני מרגישה שמועיל לי, ובכל זמן הטקסים והתרגולים משתנים מעט, מתפתחים ומרפאים יותר. הבוקר הזה התרגול שלי הורכב מארבעים וחמש דקות של הליכה מודעת ביער, אחר כך תנוחות יוגה מסוימות לבלוטת התריס, ארוחת בוקר של פירות טריים, ומדיטציה מתוך שיעורי הצ'י-קונג שלי. עבור כל אחד מהתרגולים האלה אכתוב פוסט נפרד בהמשך הדרך, אבל היום אנחנו במשהו אחר, בפוסט של היום אני אחרי הלידה של שירה.

אחרי הלידה הראשונה הרופא שלי בדק איתי אם ארצה ילדים נוספים בעתיד, הנחתי שארצה, ולכן גם סוכם שהתרופות הכרחיות. כל לידה, כך נאמר לי אז, היא פוטנציאל להתפרצות המחלה. ילדתי והנקתי את שירה כשאני נוטלת הרבה תרופות, גם בזמן הלידה עצמה קיבלתי סטרואידים בכמות גדולה, למקרה שיקרה משהו, למניעת תגובה של הגוף. מניעות- כמה הגנה יש בהימנעויות האלה, וכמה מעט אפשר ללמוד על עצמינו כשאנחנו נמנעים מלגעת איפה שכואב. אם הייתה התפרצות אחת, נמנע את האחרת בתרופות, אבל בלי באמת לדעת מה הביא להתפרצות עצמה. בלי ללמוד את מה שחשוב לגבי הגוף שלנו.

אז נמנעה התלקחות אחרי הלידה, אבל משהו בכל זאת התרחש אצלי, משהו שלא למדתי אותו, ולא הבנתי לגביו דבר המשיך לקרות אצלי בגוף. את המחלה הבאה שלי אי אפשר היה למנוע, הגוף שלי המשיך לתקוף חלקים בי, לא מבחין בין 'שלי' ו 'זר'. סטרואידים יכולים להשתיק תגובה מסוימת, 'למנוע' מהגוף לעשות דלקת בכבד, אבל הגוף עדיין מבולבל, חולה, לא מווסת, לא מאורגן. אם הגוף לא בטוב, המחלה שמדחיקים דרך תרופות, (וזה נכון לגבי כל סוג של סימפטום כרוני, גם נפשי/רגשי) תמצא מקום אחר להגיד שלה, מקום אחר לבטא את מצוקותיה, וכך היה. כמו שכבר כתבתי, הכדורים נתנו תחושה שהכל תחת שליטה, תחושה של בריאות, אבל היום, בעיני, זו אחת התחושות הכי מסוכנות. זה כמו שננסה להפסיק שריפה על ידי הוצאת גלאי העשן. מה שקרה הוא שהוציאו לי מהגוף את האיתות שמסמן על אי תקינות במערכת, עכשיו אין סימן, הנורה כבתה, אבל השריפה עדיין משתוללת. היום אני מבינה שכדורים מהווים בעיה כפולה- לא רק שאנחנו לא מגלים את מוקד השריפה וסיבותיה אלא הכדורים מאפשרים ואף 'מעודדים' אותנו להמשיך לזרוק חומרי בערה לאש שאצלנו בגוף. לכן, הרבה פעמים כדורים הופכים אותנו חולים עוד יותר. אם איבדתי את היכולת להריח את עשן השריפה, ולשמוע את האזעקה, ולראות את הלהבות זה לא אומר שהשריפה כבתה. וגם אם כבתה בכבד, מה שמצית אותה, ממשיך להצית אותה, ועכשיו היא רק צריכה שדה קוצים אחר כדי לבעור בו.

שדה הקוצים החדש בגוף שלי היה בלוטת התריס. זה היה מבלבל בהתחלה לאבחן את זה, תופעות רבות נראו קשורות ללידה ולתינוקת החדשה. עייפות שמפילה מהרגליים, קושי עצום לצאת מהמיטה בבוקר, נשירת שיער, דפיקות לב מואצות ורעידות לא רצוניות. הדבר שהבהיר לי שמשהו לא תקין היה מה שקרה לחשיבה שלי. אני אדם צלול וחד מאוד בחשיבה תמיד, גם בעייפות גופנית המח שלי מרגיש ער. ( במסע הריפוי אני מבינה שזה היה בעצם חלק מהגורמים למחלת הכבד- עוררות יתר). בזמן הזה, שבעה חודשים בערך לאחר הלידה, המח שלי הרגיש כמו ענן אפור, כבד ודייסתי. לא יכולתי להשלים מחשבה, כל סוג של שימוש בראש נחווה כמאמץ אדיר, יכולת הריכוז הגבוהה והנפלאה שלי נעלמה, והקול שלי הפך נמוך מאוד. לא הייתי אני. כשאבחנו אצלי את מחלת ה'האשימוטו' – מחלה אוטואימונית של בלוטת התריס, לרופאים שלי זה היה כמעט מובן מאליו. השוק שאני חוויתי עמד בניגוד מוחלט לשלוות הנפש שלהם. אמרו לי "כן, זה בא ביחד" ושמעתי גם משפט שאף פעם לא אשכח "לגוף שלך יש נטייה לעשות דלקת" מהאנדוקרינולוג שלי. המשפט הזה אומנם נכון, הוא צדק, אבל אחריו הייתה נקודה. לא סימן שאלה, לא שאלה. בלי למה, אף פעם בלי למה, מה מביא גוף כל כך חכם לעשות דלקות בצורה הזאת.

מאז שלמדתי 'התמקדות' אמרו לי, ואחר כך הבנתי מבפנים, שגם לחלק בנו שמרגיש הכי תוקפני, הכי ביקורתי, ורע ואפילו אכזר, יש כוונה טובה. אפילו לחלק שתוקף אותי ואומר "את לא יכולה, את לא תצליחי" או "אין סיכוי" ואפילו "איזה מטומטמת", אפילו לו, יש כוונה טובה. (ויישום גרוע כמובן). ולכן, אין לי ספק, שלחלק בי שמייצר דלקת, יש כוונה טובה, הוא מייצר דלקת, לא מרצון להרע לי ובטח לא בלי שום סיבה, הוא עושה זאת מתוך אמונה שהוא עוזר לי . אבל כל זה לא מעניינה של הרפואה המערבית, היא עסוקה בלמחוק את הנזקים שהוא עושה. הוא ממשיך והכדורים מוחקים, או שהם פוגעים ביכולת שלו לייצר דלקת. פגיעה ביכולת לייצר דלקת אומרת שאנחנו מניחים שהדלקת היא הבעיה. אבל לא כך הוא, הבעיה נמצאת במניעים של הגוף, בסיבות שבגללן הוא מייצר דלקת.

כמו אצל רופא הכבד שלי, עכשיו אצל האנדוקרינולוג אני אומרת- אני אקח את הכדורים וכשאתאזן ארד מהם. התשובה שלו הייתה- הסיכוי שתצליחי לחיות ללא כדורים הוא קלוש. את לא בן אדם רגיל, יש לך שלל מחלות אוטואימוניות, ככה זה עכשיו. בנקודה הזו אני מרגישה את ה "זהו" שלי, אני לא מוכנה לשמוע יותר. אני מחליטה שלא אקח את הכדורים האלה כל החיים, אני אמצא את הדרך. אני לוקחת את הכדורים האלה במשך שנה וחצי ודי מהר מתאזנת על הנייר. ביום ההולדת של גיל 38 אני מתחילה בדרך חדשה. אני נפגשת עם המלווה הראשונה שלי בדרך הזו, מי שהפכה לאישה כה יקרה בחיי, שתמכה בי לאורך כל השנים מאז, גם כשהלכתי ודייקתי לעצמי את הדרך המיוחדת לי. בחרתי בה אחרי שעשיתי מחקר מעמיק, בכל שנות המחלה שלי קראתי הרבה על האפשרויות השונות לטיפול אחר במחלות אוטואימונית, אך לא עשיתי את הצעד בכיוון, לא הייתי עוד מוכנה להתחיל ללכת. מי שבחרתי בה, בעצמה החלימה ממחלה אוטואימונית בכליות, והדרך בה עשתה זאת נראתה לי אפשרית באופן יחסי.

כבר אז לא חשבתי שיש רק דרך אחת נכונה, קראתי על סיפורי החלמה בשלל צורות ואופנים, כבר לפני שנים השתאיתי מול הוויכוחים האינסופיים בין הקבוצות הדוגלות בדרכים שונות על הדרך האחת הנכונה. היום, אחרי שעברתי בין דרכים שונות והגעתי לדרך שלי, אני נמצאת בקבוצות של קינגסטון, פליאו אוטואימוני, פירותנות, 80/10/10, ותזונה קטוגנית. מכל קבוצה אני לומדת משהו על הדרך האישית שלי. כל אחת מאלו הן דרכים שונות של תזונה ולעיתים אורח חיים שעזרו להרבה אנשים להחלים, הרבה פעמים כשאדם מחלים הוא בטוח שרק זו הדרך, וזה מובן לי, אבל בנתיים מה שאני רואה ואגיד כרגע (ועוד אכתוב על זה הרבה) הוא שיש חוקים כלליים לתזונה שתקפים לכולם, ולמעשה כל השיטות הללו נשמעות לחוקים האלה, אבל אז יש את המחלה שלך, ואת הגוף שלך, ואת מה שקרה לגוף שלך בדרך, ואת מה שהוא זקוק לו כדי להחלים, ועוד יותר כדי להישאר בריא. יש יותר מדרך אחת נכונה להחלים. אני התחלתי בדרך הכי 'קלה' עבורי והכי קרובה למקרה שלי שמצאתי אז. מה שאהבתי בה אז ועד היום שזו דרך שלא עוסקת רק בתזונה זהו אורח חיים שנוגע בפעילות, שינה, ותזונה וכשאתה נכנס לדרך החלמה אתה מחויב להכל. דווקא הרבה בזכות הדברים שלא נוגעים בתזונה אני חושבת שהבנתי הרבה מאוד על עצמי ועל מה שעובר על הגוף שלי.

בקרוב אכתוב ממש על הדרך עצמה אבל חמישה חודשים לתוך הדרך הזו כבר הייתי ללא כדורים למחלה של בלוטת התריס ועם מדדים מאוזנים לחלוטין. בשונה מאוד מהאיזון על הנייר זה היה איזון אמיתי, בו לא רק נראה שאני בריאה גם הרגשתי כך. כל התופעות של המחלה הזו התפוגגו לחלוטין. כשלקחתי את הכדורים במשך שנה וחצי זו הייתה תקופה מאוד מאוד מייאשת כי מבחינת הרפואה הוגדרתי מאוזנת אבל בחיים עצמם הרגשתי מאוד רע. תחושת החולי והתשישות לא עזבה אותי, גם לא דפיקות הלב המואצות והרעידות, לא התפוגג הערפול המוחי, והנשירה גרמה לי לאבד אולי מחצית משיערי. הכדורים עבדו היטב עבור הרופאים והמעבדות, לא עבור הגוף שלי. לא תיארתי לעצמי אז, שיש משהו שיחזיר לי את עצמי, והמחשבה של לחיות כך את שארית חיי הייתה מייסרת. אפשר להבין את גודל התדהמה שלי כשהדברים התחילו ממש להשתנות, לא חזרתי לעצמי, גיליתי בי מישהי חדשה. זה היה הרבה יותר טוב ממה שידעתי לפני, אורח החיים הזה הביא איתו הרבה מעבר להחלמה של בלוטת התריס, הוא לימד אותי איך באמת יכול אדם בן 38 להרגיש ולתפקד בחייו. זו הייתה רק ההתחלה של ההבנה שעוד הרבה לפני שחליתי, משהו היה משובש.

באופן מוזר, אני לא ממש זוכרת את הנקודה בה אחרי שנים של קריאה ומחשבה 'על', הפכתי את השינוי למציאות. מאז עשיתי עוד שינויים רבים, כולם לא היו פשוטים, הרבה מהם נראים 'לא אפשריים' לאנשים וזה חלק ממה שמניע אותי לכתוב את הבלוג הזה, לספר לכם ששינוי הוא אפשרי, ושככל שתעמיקו אותו, חייכם ילכו וישתפרו ותוכלו לחיות חיים מספקים, מלאים ובעלי משמעות. מה שחיפשתי היה להחלים בגוף הפיזי, מה שקיבלתי היה הרבה יותר מזה.

שינוי תמיד כרוך בהסכמה. זו הסכמה במובנים רבים ורחבים ואלה חלק מהם:

-הסכמה לראות את המציאות כפי שהיא, אני חולה והמצב לא משתפר, גם עם כדורים.

-הסכמה לקחת אחריות. אני חולה וזה מה שיש לרפואה להציע לי. כן, זה הכי קל, ועל פניו זה עובד, אבל אם אני רוצה משהו אחר, רק אני יכולה לגלות מה הוא ולעשות זאת.

-הסכמה להאמין. שאפשר להחלים בדרך אחרת.

-הסכמה לסמוך על מי שמלווה אותך. (זה תמיד היה ועדיין אחד האתגרים עבורי וגם שוב ושוב מתגלה לי שצריך לדעת לסמוך וגם לדעת לחקור בעצמך, לבדוק, להרגיש, לא לשים אף פעם באופן טוטאלי את הבריאות, את החיים שלך, בידיים של מישהו אחר).

-הסכמה לפגוש כאב. פיזי ונפשי בתהליך השינוי.

-הסכמה להרגיש שונה. זה גם אחד הדברים הכי קשים לאדם בתהליך כזה. זה עדיין קשה לי לפעמים, אבל ראיתי גם שהשוני שלי יכול להיות משהו שמרחיק אותי מאנשים או משהו שיכול לתת השראה לכאלה שרוצים ללמוד.

-הסכמה להיפרד מהגדרת ה'אני' שלי. בכל כך הרבה מובנים זה נכון. (אני קמה מאוחר, אני אדם של לילה, אני לא יכולה לחיות בלי בצקים, אני עייפה מידי לפעילות כל יום, אני עמוסה מידי לבשל לעצמי כל יום, תמיד הייתי בנאדם עצבני ועוד דברים שאנחנו כל כך מזוהים איתם שחוסמים תהליך של שינוי).

-הסכמה להתאבל על מי שהייתי, ועל מה שאי אפשר.

– הסכמה להתמסר.

 

ההסכמה להתמסר פוגשת אותי כאתגר הגדול ביותר. תהליך ההחלמה שלי מ'האשימוטו' היה כמעט קל במחשבה לאחור. בשלב שהסכמתי להכל ההחלמה הופיעה, ידעתי שהיא אפשרית כי ראיתי ודיברתי עם הרבה אנשים שהחלימו. ההחלמה משאר המחלות שלי שבתקופה היא עוד לקחתי עבורן כדורים, הייתה מורכבת יותר, ואני עדיין בתהליך. בכל פעם כשעולה קושי, כאב, אכזבה ובעיקר פחד ההתמסרות חוזרת להיות אתגר. אני מאמינה שאני יכולה להחלים באופן מוחלט, למעשה אני קרובה לכך יותר מתמיד, אבל מה שעוזר לי להתמסר שוב ושוב לתהליך הזה הוא הידיעה שאולי הגוף הפיזי שלי עוד בהחלמה, אבל הדרך הזו שעשיתי ועודני עושה בחיי החלימה אותי  בצורה שלא יכולתי אפילו לחלום עליה. מי שהחלים היו החיים שלי. הדרך הזו עשתה אותי אדם שלם, שמח, אוהב, מגשים, מודע, מחובר יותר ממה שאי פעם דמיינתי שאפשר. הגוף הפיזי שלי עוקב אחרי ההחלמה העמוקה שלי, והקצב שלו הוא אחר, וכל מה שאני יכולה לעשות הוא להתמסר ולהאמין שהוא יצליח.

עוד רגע לפני שאכתוב ממש על תחילת הדרך, על השינויים הראשונים שעשיתי וההשפעות שלהם ועל הריפוי מ'האשימוטו' והתובנות שעוד הלכו וגדלו אצלי לגבי המחלה הזו, אני רוצה בפוסט הבא לחזור לפחד המוות, איך התמודדתי איתו, זה שנולד עם הלידה של בתי הראשונה והיה נוכח בחיי בעוצמות שונות ובגלים עד לפני שנה בערך.

פוסטים נוספים באותו נושא

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג