לאבד ולמצוא מחדש את אלוהים-רגע לפני דרך חדשה

אני מחפשת לחזור ולהמשיך מאיפה שהפסקתי לפני שבועיים, אין נקודה ברורה בזמן שאליה אני חוזרת, הסיפור שלי הפך לבליל של נקודות שאספתי, ואין לי אפשרות לשחזר אותו במדויק, אני שמה לב למשהו בי שמפחד ממה שיכול להיות שקר או חוסר מהימנות בסיפור וחשוב לי להגיד שכשאנחנו כותבים על העבר מתוך ההווה, בוודאי שהדברים אינם ולא יכולים להיות נקיים. אני לא יכולה לחזור באמת להיות מי שהייתי אז, משהו ממני נשאר, אבל הרבה השתנה והמשיך קדימה, ובכל זאת הדברים קרו ורוצים להיות מסופרים. גם הבוקר אני כותבת בפינת המסתור שלי, תחת העצים. האדמה לחה וחמימה, מחופה בזיתים שחורים, עלים זהובים מאורכים וענפים שמתפוררים למגע ידי, כשאני מתבוננת ומריחה, כשאני באמת מתפנה לחוש את הרוח על פני ואוזניי כרויות לציוץ הציפורים ונביחת הכלבים, אני מאושרת. נובטת בי גם הבנה שבאופן לא מודע אני מתחברת ליופי ולשקט שלי כאן ועכשיו כדי שאוכל לחזור ולבקר בסערות שהתרחשו לפני חמש שנים שאני עומדת לכתוב עליהם היום.

אתמול שוב ביקר אותי כאב בטן מוכר, כאב שכשהוא מגיע אני קודם כל נבהלת, ואז נזכרת, כך הגוף שלי פועל, בנתיים, למרות ההקשבה הגבוהה, התרגולים, והתזונה, הגוף שלי כה עדין, כה רגיש. אני כבר לא מזוהה עם ה'אני החזק' שלי, יודעת שיש לי כוחות גדולים, אולי יוצאי דופן, שהתפתחו על חשבון, שלא נתנו מקום לחלקים העדינים, אבל אני כבר יודעת ומסכימה, יש בי עדינות גדולה. ההרגל והפיתוי מגיעים ראשונים – לכעוס על הגוף, לחוש בגידה ואכזבה, ואותם מלווה המחשבה – מתי כבר תהיה נורמלי? כמו כולם? מתי תפסיק להיות רגיש כל כך? וגם מילים שאומרות – אחרי כל מה שאני עושה עבורך אתה עדיין כואב? הפעם, ובכלל כבר תקופה, יש גם משהו שמסוגל להקשיב לכל הקולות האלה שעולים, לשים לב אליהם, אבל לא להיסחף איתם לתוך המערבולת. זו שתביא איתה עוד כאב, פיזי ונפשי, המערבולת שתיקח אותי הרחק ממה שאני באמת זקוקה לו כרגע. פעם הקולות האלה היו לוקחים אותי להסתרה, לא חלקתי את הכאב ולא את מה שבא איתו – הפחד והבהלה, עד שהגיעו לקצה ולעיתים לאשפוז, לתחתית. אתמול שמעתי קול נוסף, שאני מטפחת בתוכי בשנים האחרונות בתרגולי המדיטציה, הצ'י-קונג, ובהתמקדות. קול שאומר – אני שומעת שכואב לך, אני שומעת שקשה מידי, ושמה יד רכה על האזור. אני מתמלאת חמלה אליו, ומשתהה, מסוגלת גם לחשוב, מה יכול לעזור כאן ועכשיו? מבינה שיש ילדה רגישה בתוכי, שלפעמים גם כשאמא שלה מאוד מכוונת אליה ורגישה עדיין כואב לה, מבינה שלא תמיד אני יכולה למנוע את הכאב של הגוף שלי, וכך האכזבה מתפוגגת ונשאר הרצון להיות עם, עם מה שקורה ברגע הזה.

הפעם לא נשארתי לבד עם הכאב, זו למידה אחת משמעותית שקיבלתי ואני נותנת לכם. הכאב שלכם בין אם הוא פיזי או נפשי (יש הבדל בכלל?) זקוק לחֶברה. כמו שאומר ג'נדלין אבי ה'התמקדות' – חֶברה לא שיפוטית, חומלת, סקרנית וסבלנית. כזו שילד זקוק לה כשקשה לו. והחֶברה היא כפולה, מי שבחוץ, ומי בפנים. לא השארתי את הכאב לבד הפעם, סיפרתי ואז הלכתי להיות אתו. נשכבתי במיטה, הוא ואני, והנחתי יד. והיד לא אמרה- תעבור, תפסיק, תלך מפה. היא אמרה "אני יודעת, אני כאן איתך." ובאוזניים שלי דיבר המורה לצ'י- קונג, יצאתי מגופי אל צ'י היקום כדי לחזור נוכחת יותר, כדי להזרים אהבה וריפוי. תוך רגעים ספורים הכאב פסק, שום כדור לא עובד מהר כמו קבלה, תשומת לב ואהבה. כך אחרי חצי שעה הכל חלף.

לפעמים החיים עצמם הם יותר מדי. אפשר להאט, אפשר לקבל תמיכה, אבל לפעמים זה פשוט יותר מדי, וכל מה שאפשר זה פשוט להיות בם, לתת להם לעשות את שלהם, ללא מלחמה. לתת להם לשרוט אותך, לחבוט בך ולדעת שזה חלק מהחיים, חלק מהאנושיות שלנו. אם נוכל גם להחזיק בידיעה שהכל זמני ו'גם זה יעבור' לא נשקע בכאב עד הסוף ממש, ניתן לו לעבור, הוא ישאיר בנו סימנים, אך קלים, שיעלו צלקות פשוטות, כמעט בלתי נראות. כך גוף האדם, כך נפש האדם, כמו העץ הזה כאן לידי, חזק ומרשים ויש בו קילופים, שכבות חשופות ופצעים, לא היה זה עץ בלעדיהם.

ללידה של בתי השנייה הגעתי כך, מחזיקה בשני הקצוות, בחוזק וביכולות שלי מצד אחד, ובטבע החיים, בזרימתם החופשית וכיוונם הלא ידוע לי, מצד שני. אולי אפשר לומר בין כוחות ורצונות האדם וכיוון הבריאה, אלוהים. רציתי לזהות את שלי ורציתי לשמוע גם את שלהם. לא וויתרתי מראש ולא החזקתי חזק מדי. התקוות והפחדים בהריון השני היו כה שונים. בהריון השני אני כבר מוגדרת כחולה, מנוטרת רצוף בכל דרך, וכמו בהריון הראשון כך בשני, הכל תקין. הדאגה מתרכזת בעיקר בלידה עצמה, קיסרי נוסף שם אותי בסיכון בגלל משככי הכאבים והחלמה מניתוח עם מערכת חיסון מוחלשת מתרופות, וכמובן מה שלא מדברים עליו הפחד מטראומה נוספת שעלולה להשפיע על המחלה. למודת אכזבות אני אומנם יודעת מה אני רוצה אבל מתאמנת מאוד על החזקה ושיחרור. וזה משהו שהגעתי אליו אז כהכנה ללידה:

"הבנתי מדוע אני מתרגלת (מדיטציה, י.פ.): אנחנו יכולים לגלות את תהליך ההרפיה והכניעה עוד במשך חיינו. לאמיתו של דבר, זאת היא הדרך לחיות: להפסיק להיאבק בעובדה שדברים מחליקים דרך אצבעותינו. להפסיק להילחם בעובדה שדבר אינו מוצק מלכתחילה, ושדבר אינו נמשך לעד. הידיעה הזו יכולה לתת לנו המון מרחב והמון מקום, אם רק נוכל להירגע בתוכה במקום לצרוח ולהיאבק בה". ( חווית המוות- אני)."
פמה צ'ודרון, "התחילו במקום שבו אתם נמצאים

פחד המוות שנרגע מעט עד ההריון הזה, הלך ותפס שוב מקום נכבד בחיי. פחדתי למות בלידה הזו. לא ידעתי איך אגיע ללידה עם פחד שכזה, ידעתי שאני צריכה להתמודד עם הפחד ולא ידעתי איך, חשבתי על אדם שאני סומכת עליו ויכולה להעלות בפניו את נושא המוות מבלי שהוא יוצף, מישהו שיוכל להיות איתי איפה שאני, להיות נוכח ואמפתי. פניתי למורה שלי ל'התמקדות' ובמסגרת אחד השיעורים שהעבירה עשינו סשן של 'התמקדות' על פחד המוות שלי. היה כל כך טוב סופסוף לתת לזה מילים, לא להיות לבד, אני זוכרת שיכולתי כבר לראות ש – יש בי חלק שמפחד למות– כך זה בפוקוסינג (התמקדות) כשאתה יכול לפגוש 'חלק בך ש…' אפשר גם לתמוך בו, כל מה שיכולתי אז לתת לחלק הזה, כדי להרגיע אותו היה המשפט "עכשיו הכל בסדר". כה פשוט, ללא הבטחות,  אבל המשפט הזה שינה את חיי. בכל פעם שהדברים איימו להציף אמרתי לפחד שבי "עכשיו הכל בסדר". וזו הייתה אמת שאי אפשר להתווכח איתה, הייתה בזה צניעות, לא התיימרתי לדעת דבר, רק להיות מחוברת למה שיש עכשיו. זה עזר לי מאוד גם הרבה אחרי הלידה.

העיבוד של הלידה הקודמת וההכנה ללידה השנייה הפגישו אותי לא רק עם הפחד אלא גם עם אלוהים. זה שהשבר הכי גדול שלי היה מולו, כשההרגשה היא שנטש אותי, שכח אותי בלידה ובמחלה. אני גדלתי בבית בו אלוהים הוא מישהו לבקש ממנו, להתפלל אליו, מישהו שמקשיב ודואג אבל גם מעניש ומפחיד, גדלתי בידיעה שצריך להתנהג בצורה מסוימת אחרת יקרה משהו רע. החוקים עצמם לא היו מאוד ברורים כיוון שלא גדלתי בבית חרדי או דתי, לכן אני חושבת שזה היה אפילו יותר מאיים ומבלבל, לא ידעת מה עשית, או מה עליך לעשות, אבל ידעת שאם קרה משהו רע זה כי אלוהים כועס. בגיל 21 באשרם של אושו הנחתי לתפיסה הזו, לא רציתי כזה מן אלוהים בחיים שלי, לא רציתי להאמין בעונשים יותר, באהבה עם כל כך הרבה תנאים, התחלתי לקרוא לו "הבריאה" ובחרתי לראות בו מקור לנחמה ולריפוי, לראות בי חלק ממנו ואהובה תמיד. אחרי הלידה חשתי בו אכזר, האכזריות שלו בעיני הייתה בזה שלא נתן לי את שרציתי, בזה שילדתי בקיסרי, בזה שחליתי. הרגשתי לא אהובה, בודדה ונטושה על ידיו. זה היה חלק גדול מהטלטלה שעברתי, התהומות השחורים שנפלתי אליהם.

ובאחד מהימים והלילות השחורים האלה קיבלתי מתנה מבן הזוג שלי את הספר של יאיר כספי "לדרוש אלוהים." אפשר להגיד שהימצאות הספר הזה בעולם, שעצם זה שמצא דרכו אליי בדרך מסתורית כזו, כבר החזירה לי חלק מהאמונה, והתקווה שלא ננטשתי. שהוא עדיין כאן. בן הזוג שלי לא הכיר ולא ידע על מה הספר, הוא הקשיב לאיזו אינטואיציה פנימית ורכש לי אותו. את הספר קראתי כמו אדם גווע בצמא במדבר. כל מה שהייתי צריכה לשמוע כדי לרפא את עצמי היה שם, ובמיוחד הזכות שלי לכעוס, לכעוס על אלוהים, על העולם, היקום, הבריאה, תקראו לזה איך שנכון לכם.

"ואם אחרי כל זאת אינך יכול לקבל את הגזירה, צעק על אלוהים. יש מקומות שבהם רק בצעקתו על אלוהים האדם נמצא. מי שזה עתה יצא יחידי מעיר ההריגה לא יכול אלא לצעוק על אלוהים…. רק אם תצעק, רק אם לא תוותר, רק אם תתבע הסבר, רק אם תדרוש להשיב את האבידה, למחות את הזוועה שאי אפשר לחיות איתה, רק אם תצעק על אלוהים, עוד יהיה לך אלוהים…. אם החלטת למרוד באלוהים וקיבלת על עצמך למלא את מקומו, דאג שתהיה זו כפירה לשמה. שיהיה ברור שאתה עובד את עצמך מחוסר ברירה. שמאחורי ניסיונך הנואש וחסר הסיכוי למצוא אלוהים אצלך, נסתרת תחינה סמויה שהוא ישוב, שיבוא, שיהיה, שתמיד היה."
יאיר כספי, "לדרוש אלוהים"

אלו היו העמודים שקראתי שוב ושוב. אחר כך הלכתי ללמוד אצלו, הוא החזיר לי את אלוהים. הוא עזר לי לראות שאני נטשתי את עצמי שם, שהייתי מחוברת רק לרצון, החוצה, ולא למתרחש פנימה, ולא לעוברית שלי. ראיתי את המלחמה שהתחוללה ביני ובין המציאות, וראיתי גם שברגע האמת, בו הנחתי ל'כל יכולות' שלי וקראתי לו, הוא בא. זה היה ממש דקות ספורות לפני הקיסרי, שכבר ידענו שזה נגמר, ייאוש ופחד עמדו באוויר, ואני אמרתי לבן זוגי – תמצא לי את "שיר למעלות". לא ידעתי אז, לא בשכלי, שזה שיר ליולדת, רציתי להתפלל ולדבר עם אלוהים 'כמו שצריך', היתה לי תחינה אליו. הוא מצא וחזר אליי ואני קראתי אותו בקול רם, לא אשכח את הרגע הזה לעולם, היה לו ריח של סכנת חיים. נכנסתי לקיסרי עם אלוהים, כלומר הוא היה שם כל הזמן ואני הסכמתי לעשות לו מקום. מאז, הלימוד שלי הוא לעשות לו מקום. שוב, ושוב, ושוב. לשים לב כמה חזק אני מחזיקה אחריות בחיים, אחריות להישאר בחיים, וכשאני שמה לב אני פותחת, אני מאפשרת לו להראות לי, להוליך אותי, להישען עליו, לסמוך ולהאמין. וכל שחרור כזה מביא איתו נשימה וריפוי גם בגוף הפיזי.

דעי מה את רוצה, ספרי לו

עשי מקום, ופתחי את הפרח בקודקוד ראשך,

תני לדברים להתרחש בדרכם הנכונה להם,

בתבונה הגדולה, בידיעה, שאם ישנו

פער בין רצונך ורצונו,

הוא אך ורק לטובתך.

 

אם היה אפשר לסכם את הלימוד שלי בשנים האלה, את מה שהמחלה שלי באה ללמד אותי, את מה שאני באה להעביר בעולם, הייתי קוראת לזה (וכך קראתי לבלוג) 'להיות שותפה בדרך הבריאה'. ללידה השנייה שלי נכנסנו ביחד, אני אוחזת בידו של אלוהים, ובידיהם הגשמיות של בן הזוג ושל הדולה שלי, ואומרת – אנחנו כאן ביחד, אני אעשה את שלי ואתה את שלך. וברגע השפל שהגיע גם כאן, שבו הרופא מבשר לי שאני הולכת לניתוח, הרגע שבו כל הסביבה שלי חשה פחד ותבוסה אני אומרת לו, אתה כאן, אני יודעת ומרגישה, ולאן שתיקח אותי אני אלך. בזמן הזה גם אפשרות המוות לא נראתה עוד מפחידה. לא רציתי למות, בכלל לא. לא וויתרתי, בכלל לא. התמסרתי, וזכרתי שאני לא לבד, אף פעם, ויש כאן חוכמה גדולה ממני והזמן שלה הגיע. וזה סיפור הלידה כפי שכתבתי אותו בפייסבוק אותו שנה אחרי שילדתי:

"זה סיפור שנותן תקווה, זה סיפור עם סוף טוב, יש כאן תיקון, התרחש בו ריפוי.

זה סיפור על התמסרות, יש בו אנשים טובים, אמונה והרבה אהבה.

מלווה אותו הרגשה טובה של משהו נכון שקרה, של הודיה, שמחה, התפעמות.

בסופו נולדה תינוקת רכה, שפועה כטלה בידי אימה.

זה סיפור הלידה השנייה שלי.

זה לא אני עשיתי, תיקנתי, יצרתי, ריפאתי – אני התמסרתי, האמנתי ואפשרתי לנס הזה לקרות. זה יכול היה להיות אחרת, האירועים החיצוניים יכלו להיות שונים לחלוטין, מה שאני זוכרת ואספר עכשיו כנראה לא מדויק אבל אני יודעת להגיד שהשינוי היה בפנים, בי, ברגשותיי, במחשבותיי, בתפיסתי זה הריפוי.

אני רוצה לשתף במשהו אישי שלי, אני רוצה לשתף בו כי קרה לי נס. אני רוצה שידעו כולם שניסים אפשריים בעולם. אני רוצה לספר שהיום לפני שנה נולדה הנס האישי שלי. נולדה שירה אור. לפני בערך שלוש שנים כתבתי כמה וכמה בלוגים על הלידה הראשונה שלי. המילים שחוזרות שם הם "טראומה", "כאב" והתחושות הן תחושות של הלם, בגידה וערעור. לפני שנה ילדתי שוב- הגעתי ללידה הזו אחרי המון עיבוד שעברתי לטראומה ההיא. הרבה סוגי טיפולים – בגוף, בנפש, ברוח. בעיקר הבנתי אז שהמשבר שלי הוא מול אלוהים. האלוהים שלי שהרגשתי שעזב אותי, אכזב אותי בגד בי. זה מה שקוראים לו בשפה מקצועית "משבר קיומי", וזה היה קשה מנשוא, זה היה בלתי נסבל. ללידה ההיא התכוננתי מאוד, תכננתי וידעתי. ללידה הזו הגעתי בעיקר עם תפילה ובקשה – שאצא בשלום, שנצא בריאות בגוף ובנפש. ללוות אותי בלידה בחרתי את מי שהרגשתי שמבינה אותי, את הבקשה העמוקה שלי להיות מסוגלת "להיכנע" ללידה הזו, להיות שם באמת, במציאות ועם זאת להיות מחוברת לכוח שגדול ממני.

בהתחלה היה נראה שמשהו אחר קורה, שהדברים זורמים יותר בלידה הזו, הייתה תקווה באוויר. אני רק אגיד בכלליות מאוד שאסור היה לי להגיע שוב לקיסרי כמו בפעם הקודמת מסיבות בריאותיות. כולם ידעו את זה אבל כולם ידעו שלא על הכל יש לנו שליטה. יש פרטים ללידה הזו והם רבים אבל היום אני מדברת על הנס שלי. בשלב כלשהו בלידה אחרי אולי 10 שעות תוך כדי שאני צוללת לחלוטין לתוך ההנחיה הקסומה של דנית ליוגה נידרה מגיע הרופא ומשום מקום מודיע שאי אפשר יותר. יש ירידות דופק והיא לא מתאוששת… ברור לכולם שהוא מדבר על קיסרי. ההלם גדול מאוד. מתוך המקום הצלול שאני בו אני מתפללת ואני אומרת לו, לאלוהים שלי "אני יודעת שאתה כאן, אני יודעת, ואתה לא הולך לשום מקום" וכמו בלידה הקודמת אני שרה את "שיר למעלות." הרופא מלאך שלי מחליט פתאום "לנסות משהו" אני לא ארד לפרטים אבל בתום הניסיון שלו העוברית שלי הייתה למטה ואני הייתי בפתיחה 9 – יכולנו להחליט שמנסים ואקום לפני הקיסרי. הסכימו ואקום אבל רק בחדר הניתוח, ושוב כמו אז מכינים אותי לניתוח וכולם מגיעים (כל הצוות שהיו מבחינתי מלאכים אחד אחד שתמכו בנס הזה) וכמו אז לבן הזוג שלי לא מרשים להיכנס. זה מרגיש לכולם כמו שיחזור של טראומה. לא לי. אני במקום אחר. אני איתו – אני לא היסטרית, אני לא חרדה, אני באיזה מקום שקשה להסביר… אני ברגע הזה בלבד. תוך רגע הרופא צועק לבן זוג שלי שיכנס – הראש בחוץ, היא בחוץ. אפשר לומר שכמעט לא היה ואקום ולא היו להליך הזה שום תוצאות מזעזעות כמו שיכולות להיות. היא פשוט החליקה לה החוצה. היא היתה עליי. בכיתי בקול רם, את כל הכאב ואת כל הנס הזה ואני לא היחידה שבכתה שם בחדר. כשרופאה התקרבה אליי נבהלתי חשבתי שהיא באה לקחת לי אותה אבל היא רק חייכה הרימה לי את החלוק ושמה אותה עור לעור עליי. "ככה זה צריך להיות" היא חייכה וכך היא שכבה עליי במשך שלוש שעות – שירה אור.

הנס הוא לא רק בהתרחשות המופלאה, ואלי לא בכלל בה. הנס שלי היה באמונה – ביכולת שלי לחזור ולהאמין שאני לא לבד, שגם במקום הכי שחור ואפל ומפחיד אני לא לבד. לא משנה מה קרה אני לא ננטשת, אני מלווה. קמתי איתה הבוקר עם הנס שלי הפרטי והיא בת שנה. יש בי הכרת תודה שאני לא יכולה להכיל ורצון שתדעו ותאמינו שניסים קורים."

ברגעים אחרים, בשנים שיבואו אחר כך בהם המחלה החמירה ותחושת האיום היתה גדולה, הלכתי ביער שלי בוכה, וראיתי את התגובה הראשונה שלי של התגייסות, מאמץ ואחריות, ואחריה את תגובת הבריחה, לא איכפת לי מכלום, לא איכפת לי למות. וביער שם, כשאני נזכרת בנס שקרה לי כשהנחתי ונכחתי, אני לומדת לעצור ולצעוק – אני רוצה לחיות, אני יכולה למות. אני מבינה שאני יכולה למות אבל אני רוצה לחיות, שתדע. שתדע שזה מה שאני רוצה, שאני מוכנה לעשות הרבה, אבל תהיה איתי. אני לא אלחם, ולא אברח, אני עומדת כאן מול המחלה הזו, ומבינה את משמעותה, לא עוצמת את עיניי, אבל אני מתכוונת לחיות. אני מתכוונת להחלים, לא מתוך מלחמה, מתוך אהבה לעצמי ולעולם.

שבעה חודשים אחרי הלידה הקסומה הזאת, בחופשת לידה מלאת אהבה ואוקסיטוצין אני מגלה שחליתי ב'האשימוטו', מחלה אוטואימונית של בלוטת התריס. גיליתי שהגוף שלי סובל, ושאני לא מבינה. וכבר ידעתי אז שהגיע הרגע, הגיע הזמן לשנות כיוון.

"זהו הרגע הקדוש של שיחרורי.

אבי, זהו היום שבו אני חופשי, כי רצוני הוא רצונך. חשבתי ליצור רצון אחר.

אבל כל מה שחשבתי בנפרד ממך איננו קיים. ואני חופשי מפני שטעיתי, ולא

השפעתי כלל על ממשותי שלי על ידי אשליותי. עכשיו אני מוותר עליהן, ומניח

אותן לרגלי האמת, כדי שיוסלקו לנצח משכלי. זהו הרגע הקדוש של שחרורי. אבי

אני יודע כי רצוני הוא אחד עם רצונך."

"קורס בניסים," שיעור 227

 

 

פוסטים נוספים באותו נושא

כשהסכמתי להתחיל ללכת

הרבה טקסים קטנים קודמים לכתיבה שלי, מה שהיה חדש לי לפני זמן לא רב, הפך להרגל ואז למעין טקס בוקר. כמו שמשכיבים ילד קטן בפעולות

קרא עוד »

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. רויטל לביא

    יפעת אהובה, זולגות דמעות מעיניי מהתרגשות וחיבור לתחושות שלך. את כותבת אותי, תחושותיי, מחשבותיי, רגשותיי. זה מרגשת לקרוא אותך ולדעת שאני לא לבד. אני עברתי ועדיין עוברת תהליכים דומים. אצלי זה מופיע באירועים לעיתים יומיומיים ולפעמים גדולים יותר. ההתמודדות והתובנות ככ דומות. אני מצאתי את אלוהים שלי והאמת שזה עזר לי יותר מכל גישה, ההבנה שאני חלק ממשנו גדול יותר ויש פה סדר ורצון להיטיב עמנו ובעיקר שנצמח ונתפתח ולכל אחד המסלול שלו. אהבה לכל יצור חי ולדברים הקטנים, צניעות וההסכמה ללמוד ולדעת שיש דברים שאנחנו לא יודעים ואולי יובנו בהמשך.
    אוהבת אותך בלי להכיר אותך, מאחלת לכולנו שנמשיך לפתוח את ליבנו ולאהוב את מה שייש, גם כשלפעמים יש רצון למשהו אחר. להחזיק בשניהם ולהסכים לגם וגם. תענוג לקרוא אותך ♥️♥️♥️

    1. yifat

      רויטל יקרה שאת, זכות עבורי שאת פה איתי. מחכה לשמןע ממך ולהרגיש ביחד עם השיתופים שלך.

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג