להסכים להיות השינוי – חדשות טובות

 

כל הפוסט הזה, והעיכוב בכתיבתו ואחר כך בפרסומו, והעצירה של הבלוג בכלל שנבעה מכך, קשור בטוב. קשור בחדשות טובות, כאלה שארבע שנים חיכיתי להן- הכבד שלי בהחלמה. והנה רק עכשיו אחרי שלושה חודשים אני מסוגלת להעלות זאת על הכתב לפרסום בחוץ. אני מחלימה. במשך שבועות אני מגלגלת בתוכי את התחושה של הטוב המאיים. מסתקרנת על החוויה של משהו שכל כך חיכיתי לו, ודמיינתי את בואו אחרת לגמרי ממה שקורה במציאות.

כשאנשים מדברים על מוות של מישהו קרוב, הם לרוב ישתמשו במילה 'הפתעה'. גם אם המוות הגיע אחרי מחלה ארוכה וקשה, גם אם היה ברור שהימים ספורים, כשהמוות מגיע זו הפתעה. אני תוהה האם זה כך, מפתיע ו "שוקינג" גם עבור אנשים בתרבויות אחרות, בהן ההכנה למוות וההתיידדות אתו הן חלק מהחיים. בשבוע שעבר ראיתי את הסרט "ספר המתים הטיבטי" ואני מאוד רוצה לספר לכם עליו אבל הפעם אנחנו מבקרים במקום אחר. הסרט מדבר על ההכנה למוות והמעבר מהחיים אל המוות, לא רק בנקודת הזמן של הפטירה.  בראיית הבודהיזם הטיבטי המסע אורך ימים ארוכים אחרי הפטירה, בו הנשמה עורכת מסע מכאן לשם. ובסרט אנחנו לומדים על המסע הזה דרך סיפור של פטירתו של איש זקן וטקסי האבלות שנערכים אחרי מותו בכפר שבו חי.

האם אפשר באמת להתכונן לשינוי כה משמעותי, מהותי, קיומי? האם אפשר להתכונן לדבר שאין לו עדות ואין עליו ידיעה? אולי ההכנה רק עוזרת להכול להיות רך יותר, אולי ההתנגדות והמאבק פוחתים, אולי שוככת תחושת הבגידה של הגוף. האם באמת אפשר להתגבר על ההפתעה? על מנגנון ההגנה שעד הסוף אומר "לי זה לא יקרה", את הידיעה שאנחנו בני תמותה, זה שעוזר לנו לשרוד את ידיעת היותנו בני-תמותה נידונים למוות מיום לידתנו.

את השוק הקשור בדרך כלל במוות ואבל פגשתי (או משהו דומה לו) גם סביב לידת בתי הבכורה וההורות. אם אתם קוראים אותי כבר תקופה יש לכם מושג איך אני פועלת בחיי, ובלידה זה לא היה שונה. לפני הלידה הראשונה הכנתי את עצמי. התכוננתי לכאב הפיזי, למדתי להתמודד איתו, הכרתי אפשריות שונות ללידה במידה ולא אצליח ללדת באופן טיבעי כמו שרציתי, היו ברשותי תנוחות, מנחים, נשימות, מגע, ודמיון. היו לי שלבי הלידה על המתרחש בהם, הכרתי את בית החולים ואת הדולה ואת המיילדת האישית שלי. התוודעתי לפחדים ולחששות שלי. ועדיין, חווית הלידה, וההורות אחריה, לוו בתחושת הלם, הפתעה. שוק של שינוי, של תנועה כה שונה ממה שהכרתי עד כה, של משהו שיש לי עליו כה מעט שליטה, של משהו שלא הייתה לי שום דרך באמת להתכונן אליו. הרבה נשים אומרות אחרי לידה : למה לא סיפרו לנו? שזה כואב? שהורות זה קשה? תחושת הסתרה ובגידה באמון מלוות לעיתים את התקופות האלה של החיים.

ואני יודעת- לי סיפרו הכול, לא פסחתי על דבר, ועדיין לא הצלחתי למנוע את השוק. הדבר הכי חשוב שהייתי מלמדת אישה יולדת היום הוא – הסכמה. התמסרות למה שיש. זה משהו שקשה ללמוד אומנם אבל לדעתי חכם יותר ועוזר יותר מכל למידה אחרת. כי גם כשאישה יולדת פעם שנייה היא עלולה לחוות שוק. לא תמיד לידה אחת מכינה אותך לבאה בתור.

ואף אחד לא מת פעמיים. כך שאולי גם כהכנה למוות עלינו ללמוד דבר אחד והוא הסכמה.

לא לימדו אותי להסכים ללידה, אני למדתי לשלוט בה, לתכנן אותה, לצפות אותה. לא למדתי להסכים לה- למיוחדות שלה, לדרך בה היא תופיע אצלי, שתהיה שונה מכל חוויה אחרת שאי פעם מישהי חוותה. אין ולעולם לא יהיו שני סיפורי לידה או מוות זהים. החוויה היא חד פעמית ותפקידנו- להסכים.

בניתוח האחרון שעברתי לפני שלושה חודשים (אפדנציט והכל בסדר גמור) לא נתקעתי בשלב השוק. בניתוח הזה הצלחתי ליישם את כל מה שתרגלתי בשנים האחרונות, הסכמה והתמסרות למה שיש עכשיו תוך כדי התחברות לבריאה ולמהלך החיים כפי שהוא מתרחש ממש עכשיו. ואז, דווקא במקום הכואב והמפחיד שיכולתי להיות בו, חוויתי התעלות וחיבור ותחושת מוגנות. זו לא הייתה טראומה, לא הייתה שם חרדה. נתתי לדברים להיות.

לפני חודשיים ואולי יותר קיבלתי חדשות טובות – הכבד שלי מחלים. לא הצלחתי לכתוב על זה. בתוכי התחיל להסתובב קול ששואל – למה את לא עושה מקום לטוב? מה כל כך מפחיד אותך?

כל עוד הקול הזה הסתובב אצלי בפנים והרגשתי אשמה ולא בסדר לא יכולתי לכתוב על הטוב. לפני כחודשיים בביקור הרגיל אצל הרופא, הסתכלנו ביחד, כהרגלנו על תוצאות בדיקות ההדמיה. בדיקות הדם הראו תמונה דומה לכל אלה של השנה האחרונה. צהבת אוטואימונית והאשימוטו (גם אוטואימוני בבלוטת התריס) שתיהן בנסיגה, ללא תרופות. הנסיגה היא יציבה ואלו בפני עצמן חדשות משמחות ואף מרעישות, כיוון שמדובר כאן על נסיגה ללא טיפול תרופתי. בדם ראינו גם, בדומה לשנה האחרונה שהמחלה שעדיין קיימת בדרכי המרה בכבד, לא מראה סימני נסיגה והיא מה שנקרא חיה ובועטת. בפתיחת בדיקת ההדמיה הראשונה שעשיתי הוא אמר "הכבד שלך נראה מצוין".  אני החסרתי פעימה, זה לא משהו שאני שומעת ממנו בשנים האחרונות. לא הייתה עדות להרס. עברנו לבדיקה המדויקת יותר, דפיקות הלב שלי היו עכשיו כל כך חזקות שהתחלתי לצבוט את הירך שלי ולהחזיק חזק ממש את היד של בן זוג שלי. כל חיי חיכיתי לזה אבל איכשהו בו זמנית, לא ציפיתי לזה.

ההנחה המוקדמת של הרופא, וגם שלי, הייתה שיש אי דיוק בבדיקה הזו, הראשונה, שזו טעות. ועדיין, התחלתי להרגיש שאני בתוך חלום, משהו הרגיש לי כל כך טוב עד לא מציאותי. כבר שנה וחצי, מאז שהורדתי את כל התרופות הקשות שלקחתי במשך שנים, שאני נמצאת במתח גבוה לפני כל מפגש עם הרופא. מה הוא יגיד לגבי המצב? לגבי העובדה שאני ללא תרופות זמן כל כך ארוך?  כדי לווסת את עצמי לפני המפגש, התחלתי לתרגל מדיטציה עוד בספסלים בחוץ לפני הכניסה, ואז גם על הכיסא אצלו במשרד. משכלת רגליים, לעיתים בזמן שהוא עובר על המסמכים, אני עוצמת עיניים ומתחברת לשכינה, מבקשת נוכחות אלוהית איתי בחדר. הרופא שלי מחייך כשרואה אותי כך.

עד כה קיבלתי חדשות טובות –

בהתחלה זה היה: המצב יציב

אחר כך: יש רמסיה של שתי מחלות

 

אבל ביום הזה, ברגע הזה הוא אמר לי : תראי, הכבד שלך בסדר. יש מעט גבולות לא נקיים (עדות לתהליך שחמתי) אבל זה רק מעט, והכבד הומוגני (חלק במרקם), והוא לא היה. ואני כחולמת, גם בעת הכתיבה אני חשה בזה. האם מה שהכנתי את עצמי אליו כל ארבע השנים האחרונות באמת קורה? האם הכבד שלי מחלים? ומתוך החלום אני שואלת: אז אתה אומר שיש שיפור במצב של הכבד? והוא עונה : כן, בהחלט אפשר לומר שיש שיפור.

במקום כלשהו בגוף שלי נולדת שאגה. שאגת שמחה. היא מחכה לאחר כך אבל אני כבר מאותו הרגע נותנת לגוף שלי לספוג ולטבול בשמחה. אני מאפשרת לעצמי, באופן ממש מודע, לחוש את הרגש הזה במלואו, למלא אותי, להשפיע עליי, לשנות אותי. השינוי הזה שארבע שנים אני הולכת לקראתו ומתכוננת אליו, הריפוי של הכבד שלי מתרחש. ועדיין זה הלם עבורי.

כמו שעלול לקרות במוות וגם בלידה, מסתבר שגם שינוי ואפילו טוב ככל שיהיה, עם הכנה מתאימה, נחווה לעיתים כשוק, כהפתעה.

בימים הראשונים אני בוחרת באופן מודע לעשות מקום לשינוי, בשורות האלה. חולקת עם המשפחה והחברות הקרובות ובעיקר נותנת לעצמי להיות עם זה. בהמשך אני שמה לב שאני לא מסוגלת לקחת את זה הלאה, לבלוג, לפייסבוק, למעגלים רחוקים יותר של חברים.

אני לא יודעת איך להיות הסיפור החדש הזה. אני מספרת אותו, אני שמחה בו, אבל אני עוד לא יודעת להיות אותו. אני יודעת רק להיות הסיפור הישן שלי, אני יודעת להיות "אני".

יש לי שלל פרשנויות לחוסר היכולת הזו, חלקן גם אמיתיות- יש לי פחד לאכזב, פחד להתאכזב, פחד להיכשל, פחד להוליך שולל. כל זה היום לא ידובר. הפעם הבנתי שמה שעומד ביני ובין להיות הסיפור החדש שלי, אלו לא רק הפחדים המוכרים של להיות בטוב, לא רק הפחד שזה יילקח ממני או יעלם לי. זה אפילו לא רק הפחד (שקיים) שהבלוג והחיים שלי יהפכו למעין מרדף אחרי תסמינים, בדיקות וביטויים פיזיים. ולא הפחד לחזור למה שליווה אותי שנים- שההגדרה של "בריאה" תצטמצם לאיבר בגוף שלי.

יש פה משהו חדש מעבר לכל זה

שינוי שחיכית לו המון זמן צריך זמן להתרגל אליו

ואני הייתי ועדיין צריכה זמן.

זמן להפוך לסיפור הזה, לשחרר את הסיפור הקודם של 'תהליך החלמה' שלפניו היה סיפור אחר של 'מחלה' וכך הרבה סיפורים שאנחנו, אם לא נזהרנו, נצמדים אליהם ולא משחררים. אתמול בשיעור הצ'י-קונג שלי המורה הסיני שלי אמר "Don’t focus on your pain/disease/problem " כשאנחנו עושים 'הילינג' ומתמקדים בבעיה, אנחנו הבעיה. אנחנו מנציחים אותה, נקשרים אליה. הוא המשיך ואמר Focus on Ming-Jue"" שזו דרך סינית לומר- תהיו בכאן ועכשיו, במודעות הגבוהה ביותר, המחוברת ל Qi של היקום. כשתהיו שם, ללא הסיפור שלכם, אז ההחלמה תגיע מעצמה.

ואני יודעת שיש לי סיפור של 'אני בהחלמה' שאני רוצה לשנות. למעשה, כבר חודשים אני עובדת על לשחרר את הסיפור הזה, עוד לפני הביקור אצל הרופא. אני בונה סיפור של בריאות, ושמה את הפוקוס במודעות והשקטה, בנוכחות, ומאמינה שמשם תגיע גם הבריאות הפיזית. ואכן כך קורה. ובחמלה לעצמי אני מבינה היום שזה בסדר שאני לא צועקת את זה בכל מקום. הגוף שלי צריך לאט, לתת לשינוי לחלחל, ואני צריכה להסכים להיות בריאה. אני רוצה להסכים לסיפור הזה שמציגה בפני המציאות.

ההסכמה הזו היא דבר של רגע

והיא גם תהליך מתמשך.

כמו כל שינוי,

הרגע שלו מגיע בבת אחת,

וקדמו לו מיליון רגעים שבהם הוא התרחש.

פוסטים נוספים באותו נושא

לפוסט הזה יש 8 תגובות

  1. לאה

    מרגש מאד יפעת! ❤

    1. yifat

      תודה יקרה. זה מרגש וזה נס וזה גם אני עשיתי. יותר יותר מסוגלת לחוש כמה מדהים זה.

  2. נגה לוי הירדני

    יפעת, כמן תמיד מתרגשת לקרוא כל מילה מדבריך , וגם נופלים לי אסימונים
    כמו למשל
    להסכים להיות בזוגיות
    ולמה אני דחיתי חודשים שלמים את השיתוף בפייסבוק ועוד לגבי בן הזוג הנפלא שהכרתי אחרי שנים רבות של הכנות.
    להסכים להיות בריאה
    זה בדיוק התהליך שלי היום
    להסכים להיות בריאה לפי ההגדרות שלי.
    לא רק לא חולה
    לא רק פטסיטי נקי.
    בריאות רוחנית רגשית מנטאלית ופיזית
    כשברגע אחד ועוד אחד ועוד אחד יש את תחושת הכל בסדר
    אפשר להתמסר למה שיש כאן בדיוק
    ולהיות מאושרת
    מותר לי להיות בריאה גם אם יש אחרים שאני אוהבת שעדיין חולים. בתהליכי החלמה משלהם.
    מותר לי להגיד תודה על כל שלב בתהליך שוב ושוב מחדש.
    מותר להגיד תודה אפילו לכאב שהזכיר לי את קיומי
    לסרטן שהגיע לתפוס מקום שלא תפסתי בעצמי הבריאה.
    אני משוחררת ורגועה
    זו המהות החדשה שלי
    ואנחנו בשלבי היכרות
    כל יום עוד קצת
    עד שאכיר את נגה החדשה הבריאה
    זו שיכולה לחוש גם את הכאב והצער ברגעים מסויימים וגם את השמחה
    וגם
    שמתיידדת יותר ויותר עם המוות
    וגם עם החיים.
    נגה של הגם וגם.
    שמעזה לחוש בטוחה בקשר זוגי לא מושלם
    אבל שלם
    אהוב
    רגוע.
    שהבטן שלה רגועה. אומרת תודה על מה שהיא בוחרת להכניס לגוף.
    נגה שלומדת יותר ויותר לנוח ולהניח
    למה ולמי שלא תלוי בה.
    תודה רבה על הכתיבה שלך שעוזרת לי
    להכיר אותי מחדש.
    את מתנה שקיבלתי לפני כמה שנים
    שאני נהנית ממנה שוב ושוב.
    בריאות והרבה אהבה
    נגה

    1. yifat

      נגה יקרה, תמיד אוהבת את המילים שלך, החכמות, העדינות, ובעיקר המבינות.
      יש משהו ביננו, האנשים שחלו והחליטו לצאת למסע הזה שמרגיש לי כמו שבט, כמו חיבור עמוק וחזק
      כמו אחיות נשמה. וכל פעם שאני קוראת אותך אני יודעת שאת כזאת. ואם אני מתנה עבורך זה בוודאי ולגמרי הדדי.
      אני שמחה שאת בזוגיות, שאת נותנת לך את הזמן לחוש אותה, ושאת מרשה לך להיות בריאה מבפנים ולא רק מוגדרת על ידי הגוף הפיזי.
      ללא ספק אני חשה את עצמי וגם אותך הולכות ומבריאות, ונולדות באמת, והגוף יש לו חלק בכך אבל הוא ממש לא היחיד שמספר את הסיפור הזה.
      תודה שאת באה למרחבים שלי יקרה. חיבוק גדול.

  3. נועה

    יפעת יקרה,

    קוראת אותך, גם על חוויית הלידה, גם על חוויית המחלה והריפוי, ומרגישה שאת עוטפת אותי בסיפור שלך ואני מבינה בו נימים רבים ושבילים רבים מתוך החוויות האישיות שלי. שאגת השמחה היא כל כך הכרחית פה, לקבל אותה, להיות איתה, לחגוג אותה. מאחלת לך עוד המון שאגות כאלו בדרך.

    נועה

    1. yifat

      יקרה, שמחה שמצאתי את התגובה שלך פתאום.
      תודה שאת שוהה איתי בשאגה, מאז שפרסמתי ברבים את ההחלמה אני מרגישה שהיא עשתה עוד כמה צעדים מאוד משמעותיים.

  4. רונית

    לגמרי ככה. הכתיבה שלך מאז הפוסט הזה היא מעיין צלול.
    כל כך הרבה עבודה וקשב ותשומת לב ומחוייבות את שמה בזה. לביאה!

    1. yifat

      תודה גדולה. ממש נותן כוח ומעודד להמשיך. טוב לדעת שיש מי שמקבל מזה את מה שאני רוצה לתת

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג