להסכים לחיים

בכל רגע יש לנו הזדמנות להסכים, ובכל רגע יש צומת בחירה האם להילחם או לברוח ממה שישנו. החלום שלי היה להחלים באופן מלא ואז לפתוח את הבלוג הזה ולצאת עם ההרצאה שלי על ריפוי. החלום עוד ישנו ועל התקווה להחלים באופן מלא לא וויתרתי. בינתיים חוויתי ריפוי פיזי, ממש נִיסִי, בחלק מהדברים, וריפוי נפשי, נִיסִי לא פחות. החיים שלי החלו להחלים בצורה שלא תיארתי לעצמי שאפשרית. הלב שלי החלים, מערכות היחסים שלי, היחס שלי לעצמי, האהבה שלי לקיום והקשר שלי לבריאה. מתוך ההחלמה צמחה ההבנה שהחיים זה לא משהו שמחכים לו שיתחיל, מתישהו כשהכל יסתדר בדיוק כמו שתיכננתי. התחלתי להרגיש שמה שיש לי לתת הוא גדול ובעל ערך גם ללא 'החלמה מלאה' כפי שראיתי אותה אז. היום 'החלמה מלאה' עבורי היא לחיות חיים ללא חרטה, ללא המתנה לזמן אחר, חיים שיש בהם בחירה ונאמנות גבוהה לעצמי ובעיקר חיים שיש בהם לב פתוח ואהבה. אבל כל אלה לא מגיעים בלחיצת כפתור, ולכן אני משתפת כאן את הדרך שבה הלכתי, שהפכה את חיי לטובים מאוד ומלאים מאוד, ולכאלה שיש בהם הסכמה. חיים שיש בהם חיים על כל הגוונים שלהם, שאני שמחה לחיות ולא רק מפחדת לאבד.

 

להסכים לחיים

לא התחלתי מהסכמה, לא לימדו אותי הסכמה.

אולי כניעה, אולי וויתור, בטוח לימדו אותי מלחמה.

לא למדתי הסכמה.

הסכמה הייתה בשבילי התרצות, לעשות למען האחר ולא בשבילי,

הסכמה הייתה הפסד, לקבל משהו שלא רציתי בו. הסכמה הייתה לוותר על פנטזיה, על אמונה.

הסכמה הייתה הרבה דברים אז, חוץ ממה שהיא באמת:

תנועה זורמת עם נהר החיים.

נכונות להיות נוכחת בכל רגע בהתרחשות החיים,

אפשרות להרגיש עם, לא לבד, לא נגד.

 

בהסכמה לחיים יש כל כך הרבה,

כל כך הרבה הצטרכתי ללמוד עד שהגעתי

לנקודת ההסכמה.

קודם למדתי להסכים להניח, להניח ל-

בדיוק כמו שאני רוצה שזה יהיה. זה לא

שלמדתי ודי, כל יום הוא לימוד מחדש,

כל יום יש בו תזכורת שאפשר ואף מוטב להניח

למה שלא הולך איתי יד ביד.

אחר-כך למדתי להסכים לעשות מקום לפחד, למוות, לאין, לאובדן.

ושוב למדתי הסכמה לשמוט את מה שכבר ידעתי ולא

לקח אותי לשום מקום חדש.

הסכמתי להניח לאמונות שלי על החיים, על אלוהים.

והסכמתי להפסיק לקרוא להרבה דברים "אני" או "נכון"

והפסקתי גם לברוח או להילחם.

הסכמתי לעמוד ביער ולהגיד:

מה שיבוא יבוא.

 

הסכמתי לתת הזדמנות שנייה לאלוהים

אבל בעיקר לאנשים.

ומשם הסכמתי לסלוח ולוותר על כל הרעיונות של –

מה ש"מגיע לי" ו"איך זה אמור להיות".

גם על 'אשמה רודפנית' הסכמתי לוותר,

ועל הסיפור שהכול באחריותי.

 

הכי קשה לי להסכים לא להיות לבד.

 

בדרך ללא להיות לבד הסכמתי

להשיל את דמות המטפלת שאחזתי בה,

זו שהיא אדם בבית ומטפלת בקליניקה,

הסכמתי להפסיק את הפיצול,

ולהביא את עצמי בעולם.

 

הסכמתי להקשיב לקריאה לכתוב את הבלוג הזה

ולצאת לעולם ולספר שאפשר להסכים:

להסכים לחיות באמת,

להסכים לדעת שיש לי משהו לתת,

שאני בעלת משמעות, שהסיפור שלי חשוב,

ומה שקיבלתי,

אהבה, תמיכה, תובנות, כוחות,

אני מסכימה לתת

ולהעביר הלאה בעולם.

 

אני מסכימה להיות אדם בעולם,

בין עוד הרבה בני אדם,

שהתמזל מזלו, שהסכים להתחיל

לקבל מתנותיו ואז להעביר

אותן הלאה לכל אחיו.

 

היום אני מסכימה שתראו אותי,

שתשמעו אותי, שתרגישו אותי,

אני מסכימה להיות פגיעה ונגישה,

אני מסכימה גם להיות מורת דרך למי

שיבחר לקחת חתיכה מהדרך שלי

למסע שלו.

אני מסכימה לעשות לי שותפים לדרך,

שהולכים איתי יחד

במה שאנחנו קוראים לו חיים.

אני מסכימה לתת לכם מכל

מה שיש בי

ומסכימה להפוך אתכם

לחלק מהריפוי שלי.

אם תמצאו הסכמה בתוככם נוכל להפוך שותפים לדרך הבריאה.

 

"כדי שיהיה לך תן הכל לכל." הקורס בניסים/שיעורי השכינה

 

פוסטים נוספים באותו נושא

מאיפה מביאים כוחות?

מאז שהחלטתי לכתוב על הנושא הזה כל תשומת הלב שלי הוסטה לכיוון הכוחות שלי, זה היה כאילו פתחתי מיני-מעבדת מחקר אצלי בפנים שעוסקת במצב הכוחות

קרא עוד »

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג