לפחד למות זה לפחד להבריא

 

כשאנחנו מתחילים באמת להאמין שאפשר לנצח את המוות, יום מותנו הופך לכישלון שלנו.

 

החלום שלי היה לנצח, כתבתי על זה לא מעט. הפנטזיה שלי הייתה להבריא לחלוטין, לגמרי ולתמיד. בעיני רוחי ראיתי מסע בו אני מגלה הכול, את כל הדרכים הידועות ואת כל השבילים הנסתרים, את השיקויים הניתנים ואת אלה הסודיים. ראיתי את עצמי מתנסה, ומתמסרת לריפוי שלי כל כולי. בדמיוני הייתי הגיבורה המאושרת שהחלימה, זו שמראה שאפשר.

לאט שמתי לב שהחלום מביא איתו פחד. לא הייתה לי הרבה בהירות לגבי הפחד הזה, ולא ממש יכולתי להסביר אותו במילים. לפעמים קראתי לו "הפחד לאכזב" או "הפחד להיכשל" אבל אם לומר את האמת אף פעם לא הבנתי אותו לעומק, משהו בו נשאר חבוי מעיני הפנימיות. היה דבר אחד שחזר על עצמו והיה ברור, בכל פעם שראיתי או שמעתי מישהו מספר באופן פומבי על ההחלמה שלו ועל הניצחון שלו משהו בי קפא.

המחשבה על יום אחד כזה, בוא אהיה אני זו שתצהיר באופן כזה או אחר "החלמתי, ניצחתי"  הובילה אותי תמיד לתחושת כיווץ. שני הדברים זה לא התחברו לי, הידיעה שאני רוצה לחיות ורוצה להחלים הייתה כה צלולה, אז מהיכן מגיע הכיווץ הזה אצלי בגוף? מה הוא בא לספר לי? כיאה לפסיכותרפיסטית מתחום הגוף-נפש החלטתי לחקור את הכיווץ. התחלתי לבחון שאלות כמו:

אולי יש בי משהו מ'פעם', קטן, שרוצה להיות חולה? שמשתוקק שיטפלו בו?

אולי יש לי צורך להיות קטנה? לא יכולה?

אולי מחלה זו אפשרות עבורי לנוח? לעצור?

האם יכול להיות שאני מחזיקה במחלה בכוונה?

 

השאלות האלה התבררו כחשובות. הבנתי שמחלה מאפשרת לי הרבה דברים: לנוח, לקבל עזרה, לקבל תשומת לב. ועדיין, למרות זאת, בשום אופן לא הרגשתי שאני רוצה בה. רציתי ואפשרתי לעצמי יותר ויותר דברים טובים שהגיעו בזכותה אבל לא הצלחתי להסכים עם התפיסה שאומרת שאני מביאה את המחלה שלי על עצמי באיזשהו אופן. למרות הבירורים והתובנות הכיווץ נשאר. מול הרעיון של החלמה מלאה ממחלה שמבחינת הרפואה המערבית אין לה ריפוי- הגיעו התרגשות ותקווה ויחד איתן גם הכיווץ.

שאלה נוספת שעלתה-אולי אני פשוט מפחדת משינוי? גם ההכרה בפחד הזה הופיעה ונוספו לה תהיות נוספות. מי אהיה בלי המחלה? הרי ההבראה הפכה להיות הדבר העיקרי בחיי, היא סימנה לי את הדרך בה אני צועדת. לאן אלך כשתגמר הדרך? לאן אפנה? מה תהיה הזהות שלי? זו הייתה עוד תחנה בחקירה העצמית הפנימית שלי. להסכים לשינוי, להסכים להבריא, להסכים להיות האישה הבריאה. הסכמתי- וההחלמה האיצה.

ושוב, אחרי ההתרה של הפלונטרים הקשורים בנפש,  נשאר לו הכיווץ, מסרב להרפות. מול 'ניצחתי'- מתעקש לו הכיווץ. ולא הבנתי, עד השבוע.

השבוע משהו בי התרסק, התערער. לא רק אצלי, היה זה גל גבוה גבוה, ששטף איתו הרבה אנשים שאני מכירה, קרובים ורחוקים. השבוע העולם איבד אישה שהייתה אור גדול. אור של תקווה, של אמונה שאפשר להחלים, מישהי שעשתה בחייה דרך כה עמוקה של ריפוי והחלמה בתוכה. אישה כזו, שכשאתה מסתכל עליה, אתה לא יכול שלא לחשוב שהיא תנצח, שהיא תחלים. כי הכול היה לה. תקווה, וכוחות, ואמונה, ואופטימיות, ורוח וליווי ואתה חייב להאמין שאור כה גדול יביס את החושך.

כשאתה תופס את המוות כחושך ואת החיים כאור ישנו מאבק. והיא במאבק הזה הייתה צריכה לנצח. אבל היא הפסידה, היא נפטרה אחרי שהמחלה שלה חזרה בפעם השלישית.

משהו בי קרס, קרסו אמונה ותקווה. אור כבה. האור שלה אבל גם שלי. העוצמות של מה שקרה לי הפחידו אותי, כמה המוות שלה משפיע עליי, על ההתייחסות שלי לחיים שלי, לדרך שלי. ידעתי שכך קרה גם אצל רבים אחרים, בעיקר חולים אבל גם בריאים. היא הייתה עבורי הבטחה, אני חושבת שגם עבור עצמה הייתה כך. הבטחה שאנחנו יכולים להבין ולעשות דרך ולהישאר בחיים. הבטחה שהמוות הוא בשליטה שלנו בכל זאת.

הפיתוי להחזיק באמונה שאם רק נעשה כך או כך בוודאי נחלים, לא מגיע משום מקום. אכן, רבים מאיתנו החלימו וזכו לחיות חיים שלמים ומלאים אחרי החלמתם. אנחנו רואים אותם ובאופן טבעי מתמלאים השראה אמונה ותקווה שנוכל גם אנחנו כך, כמותם, להחלים. וזה נפלא. ועם זאת זה גם עלול להיות מסוכן עבורנו.

הגבול המסוכן בין תקווה ואשליה

המחשבה והאמונה שמתפתחת עם ההחלמה שיש איזו נוסחה שעבדה, שפיצחתי משהו, ולכן החלמתי, היא טבעית ומובנת לי, ואני חושבת שבמקרים מסוימים אפילו עזרה לאחרים להחלים גם. עם זאת, היום, אני רואה גם כמה מסוכנת הדרך הזו של נוסחאות והבטחות להחלמה. הרצון שלנו לקבל בעלות ולהחזיר שליטה גם על המוות מביא אותנו למקום שמאמין שאם רק נעשה 'כך וכך' לא נמות. מה שאני 'אמורה' לעשות כדי להחלים נקבע לרוב בהתאם למי שאני מזדהה איתו והחלים בעצמו. אולי מישהו עם מחלה כמו שלי, אולי מישהו עם סיפור שמזכיר את שלי, אולי מישהו שמרגיש דומה לי.

הרבה פעמים נחליט, גם בעידודו של מי שהחלים, ללכת את הדרך שלו, ואנחנו מחליטים שנחלים כמותו. התקווה מוחלפת באשליה. המעבר מתקווה– שאדם מחלים צריך להחזיק בה (לא תמיד אבל לפחות ברוב הזמן) לאשליה הוא לא נקודה ברורה בזמן, קשה לשים בדיוק את האצבע על הרגע שבו אדם הופך ממלא תקווה ואמונה לאדם שבטוח בהחלמתו. אחד הדברים הכי עצובים וקשים לי בעולם ה 'ניו-אייג' של ההחלמה הוא שלא פעם נאמר לחולה שאם הוא לא יכול להיות בטוח בהחלמתו הוא לא יוכל להחלים. כלומר כבר כאן מתבקש מהאדם להתנתק מחלקיו האנושיים, המפחדים וחסרי התקווה, שבוודאי קיימים בכל אדם, ועל אחת כמה וכמה אצל אדם שחלה.

אחד ההבדלים המהותיים לתפיסתי, בין תקווה לאשליה הוא שתקווה זו היכולת לשמוע סיפור החלמה ולהתמלא השראה. להגיד לעצמי 'גם לי זה יכול לקרות'. אני יכול לנסות לחפש את דרכי. יש אפשרות להחלים, אפילו אם מישהו אמר לי שאין.

אשליה היא לקחת את סיפור ההחלמה צעד אחד קדימה מדי ולהגיד – אפשר לנצח את המחלה או את המוות אם רק….  ההחזקה הנוקשה והבטוחה מסמנת לנו את מרחב האשליה.

 

בפוסט הבא בבלוג אני כותבת את ההמשך. על הסכנות שביציאה ממרחב התקווה ובכניסה למרחב האשליה. וגם מספרת על ההבנה שהגיעה אליי לגבי הפחד שלי להחלים ולספר על כך לעולם.

ומסר אחד חשוב לי להעביר לסיכום עד כאן:

גם אם נוותר על האשליה נוכל להחלים. התקווה והאמונה חשובות מאין כמותן להחלמה או להארכת החיים ובעיקר כדי לייצר חיים שאנחנו שלמים איתם. גם אם נאבד תקווה מדי פעם, גם אם לא נהיה בטוחים במאה אחוז שאפשר להחלים, עדיין נוכל להחלים. להסכים להרגיש, ולהסכים להיות אנושיים, לתפיסתי זה חלק מהריפוי שלנו. והריפוי הזה גם אם לא יאריך את חיינו, בוודאי יהפוך אותם לטובים ומלאים יותר. המחשבה שאורך החיים ולא איכותם הוא מה שקובע אם החלמנו או לא זו מחשבה של העולם המערבי. אני מכירה לא מעט אנשים שהחלימו באופן עמוק ביותר וחיו חיים ארוכים ואחרים שהחלימו ועדיין ונפטרו ממחלתם. מאחלת לכולנו שנאריך חיים אך גם שנוכל להיפרד מהם כשיגיע הזמן.

 

 

 

פוסטים נוספים באותו נושא

לפוסט הזה יש 4 תגובות

  1. אורי

    היי, אהבתי מאד ועזרת לי מאד – אני כל הזמן מרגישה במאבק אם זה שאני אמורה להיות באמונה מלאה כדי להבריא אבל וואלה, מה לעשות שאני מפחדת שהתוצאות של הבדיקה יהיו לא טובות?? זה אנושי לגמרי.. תודה על החיזוק 🙏🏻

    1. yifat

      לגמרי לגמרי ועוד לגמרי אנושי. לפחד, לעשות מקום לפחד, להבין אותו ולהמשיך להאמין. זה לא עומד בסתירה. הכול ביחד.
      תודה שכתבת, משמעותי לי מאוד.

  2. לידר

    תודה יפעת. גם אני הגעתי למסקנה הזו… שעליי להחזיק ביד אחת את האמונה והתקווה בהחלמה/בשיפור/בשינוי/בריפוי וביד שנייה לחיות כאן ועכשיו, לקבל את המציאות כמו שהיא
    גם אם הדברים יישארו כפי שהם. זה לכאורה נשמע כמו סתירה, אבל זה הרבה יותר שלם ונכון. לי.
    משתדלת לא לזלוג לכיוון האשליה. בתקופות של זליגה כזו יש משהו בפנים שנכנס למרוץ… מתאמץ…
    דוחף, וזה מעלה את הסטרס ונוגד החלמה…

    1. yifat

      בסופו של דבר אני מרגישה שזו מעין תנועה.. ויש בה גמישות בניגוד לנוקשות. תנועה שיכולה להכיל את הקצוות של האפשרויות (מוות והחלמה) ואת כל מה שבאמצע.
      תודה שאת כאן קוראת וכותבת. לי זה מאוד משמעותי ובטח גם לעוד קוראות.

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג