מאיפה מביאים כוחות?

מאז שהחלטתי לכתוב על הנושא הזה כל תשומת הלב שלי הוסטה לכיוון הכוחות שלי, זה היה כאילו פתחתי מיני-מעבדת מחקר אצלי בפנים שעוסקת במצב הכוחות שלי. חלק מהסיבה שהבלוג הנוכחי התעכב או יוצא רק עכשיו היא הנאמנות הגבוהה שפיתחתי לכוחות שלי. כבר לא יכולתי גם לכתוב את הפוסט הזה וגם לא לחשוב – האם מה שאני עושה עכשיו נותן לי כוחות? כן, היה לי ברור שאני נמצאת במצב שבו לא נשארו לי הרבה כוחות. מצאתי את עצמי אומרת "התעייפתי" והרגשתי עייפות מהדרך שלי, שברוב הזמן נותנת לי הרבה כוחות. אבל בנקודות מסוימות להמשיך ללכת בדרך מצריך כוחות ולא היו מספיק כאלה ברשותי.

אני רוצה לחלוק איתכם בכנות שיש סיבה לתחושת הכוחות האוזלים, העייפות והדכדוך שפגשתי בשלושת השבועות האחרונים. הסיבה היא בדיקות הדם שלי שחזרו ולא התאימו למה שקיוויתי שיקרה. פגשתי שם אכזבה וגם פחד, אבל בעיקר פגשתי את הקושי לבחור בדרך מסוימת, להתמיד בה ולהמשיך לסמוך עליה גם בנקודות שהתועלת היא לא מיידית או לא מספקת.

אני מקבלת הרבה מהכוחות שלי מהתוצאות – מדדים שמשתפרים, תרופות שיורדות אבל לא תמיד זה כך. כיוון שיש לי מספר מחלות, הפעם היה ברור ששתיים מהן מושפעות מאוד לטובה מהדרך – למעשה, שתיים מהן הגיעו למצב כזה שאני לא זקוקה לתרופות יותר. פעם הייתי קוראת לזה החלמה היום יש לי מילה צנועה יותר ומלחיצה פחות עבורי – רמסיה (הפוגה). אז כן, הדרך שלי עובדת נפלא, אבל יש משהו שעוד לא מושפע ממנה וממשיך להיות קיים ברמה שהיא מאוד לא תקינה. לראות את זה בבדיקות הדם טלטל אותי, והרגשתי איך כל הכוחות נשאבים ממני. תוך כדי ששמתי לב, ידעתי שיש לי כבר דרכים להתמודד עם זה ולכן אני כותבת עכשיו (עוד לא סיימתי לכתוב על התמודדות עם פחד המוות, ולמעשה יש לי עוד דברים חשובים ונפלאים לומר ואחזור לזה בפוסט הבא).

כשהמטרה ברורה והדרך ידועה, יש סיכוי גבוה שייגמרו לנו הכוחות איפשהו במהלכה. היום אני כותבת על זמנים שנדמה בהם שמה שמפעיל את מנוע החיים אוזל, ובהיותנו בני אדם, אין לנו מקום ברור, איזו 'תחנת דלק' שבה אנחנו מתחדשים וממשיכים בנסיעה. וטוב שכך.

כשנגמרים הכוחות, הטעות הראשונה (בעיניי) היא לרוץ לתחנה הקרובה, להתמלא ולהמשיך. את הטעות הזו עשיתי ברוב שנות המחלה שלי. נעתי בין עצירה או האטה משמעותית וחזרה לתנועה המורגלת שלי. העצירה נחוותה כמשבר, בדרך כלל בצורה של בדיקות לא טובות או התקף כאב שמקורו מהמחלה או סימפטומים אחרים שהראו שהמחלה שוב פעילה. כשמשהו חיצוני כזה עצר אותי, הוריד אותי כל הדרך למטה, או בהרגשה שלי, לקח אותי שוב לנקודת ההתחלה, מה שידעתי לעשות היה לעצור רק כל עוד אני מוכרחה, ואז להמשיך בדיוק באותו הקצב ובאותו האופן. אם נשתמש לרגע בדימוי, הייתי כמו מכונית שנוסעת במהירות של 200 קמ"ש, מתרוקנת מדלק ומשימוש יתר, נכנסת לרגע למוסך לא מורשה בצידי הדרך, מקבלת תיקון זמני, רעוע ומפוקפק וחוזרת ל-200 קמ"ש כאילו לא קרה דבר.

אנחנו עושים את התיקונים החלקיים, הזמניים, הלא אמינים האלה בחיינו כל הזמן. כשיש לנו בדיקות לא טובות, או התקף כשלהו, או תחושת כישלון ואכזבה ממשהו בחיינו, אנחנו מחפשים דרך מהירה "להתאפס." היום אחרי הרבה "התאפסויות" כאלה אני יודעת שזו לא הדרך לריפוי ולא הדרך לחיות. איך אנחנו "מתאפסים" בדרך כלל? מתגייסים. למשל, מהדקים שוב את תזונה, נכנסים שוב למשטר, חוזרים שוב לפעילות הגופנית שלנו באופן סדיר, או מודטים שוב כל יום. וישנה גם אפשרות אחרת לתגובה – פשוט שומטים הכול וקורסים.

שתי התגובות האלה – התגייסות או קריסה – נדמות כה שונות אבל במהותן הן דומות. שתיהן רגעיות, נותנות מענה זמני ולא עמוק לתופעת ה 'אין כוחות', לתופעת ה'קלקול בדרך'. תנועה אחת מתאימה ומוכרת לאלה מאיתנו שמול משבר, אכזבה, כאב, שוהים שם רק לרגע קט, וממהרים "להתגייס." מה שאקרא לו "הלוחמים" או בעלי תגובת ה FIGHT במערכת העצבים. להבנתי, מניסיוני וממפגשיי עם מטופלים, רבים מאנשי המחלות האוטואימונית הם כאלה וביניהם גם אני. אני אלופת ההתגייסות ולכן גם מעוררת השראה אצל הרבה אנשים, אני מה שקוראים לו "חזקה," כי אצלי משבר מגיע כמעט מייד עם גיוס של עוד כוחות, עוד מאמץ, עוד ניסיון. בדפוס שלי אין דבר כזה "אין כוחות."

במבנה שלי, בדפוס שלי (מה שעשיתי על מנת לשרוד ונשאר "אני" בלי שבחרתי בזה) מצב של "אין כוחות" לא בא בחשבון, ולכן אפשרות השריפה הפנימית שלי גבוהה מאוד. אם נחזור לדימוי של המכונית, מי שאין לו יכולת לנסוע במהירות המותרת (עבורו) ואין לו יכולת לעצור עוד לפני שנגמר הדלק, הולך ושורף את המערכת, את הרכב שלו, במקרה שלנו את הגוף. מה שמביא אותנו להפוך כאלה "לוחמים" הוא לעיתים האיסור, בין אם מפורש או מובלע, לחוש את הרגשות העדינים שלנו, וכן צורך שמגיע מהסביבה שלנו בילדות, שנהיה מסוגלים לשאת את כובד העולם על כתפינו הקטנות. בסופו של דבר התנועה האופיינית היא מ'אין כח' לעוד כוח, לשריפה. ואז שוב ל'אין כוח' ושוב עוד כוח. מעגל מכושף של איבוד ושריפה עצמית.

ולכן, כשמדובר בסוג כזה של התמודדות עם משבר, אני לא אשאל מאיפה מביאים כוחות. אולי נשאל מאיפה מקבלים כוחות, ואולי עדיף לשאול – מה המערכת שלי צריכה במצב של משבר? האם אלו כוחות או דברים נוספים?

בקצה השני, אך הדומה מאוד בכך שגם הוא איננו נותן באמת כוח, נמצאים ה"קורסים" או ה "שוקעים." במובן מסוים, ה"לוחמים" מוכרחים ללמוד מהם. באחד השבועות האחרונים פגשתי קולגה יקרה וסיפרתי לה שאחרי בדיקה מסוימת נפלתי כל כך חזק שלא יכולתי לקום, לא יכולתי לתפקד, המתח נפל, והיא ענתה לי "סופסוף." וכמו מעין הארה שקיבלתי, לא בבת אחת, אלא במנות קטנות, אחרי תקופה כה ארוכה שאני עובדת עם מערכת העצבים, הבנתי. אצל  ה"לוחמים" חלק מהריפוי זו האפשרות לכבות. חלק מהחזרה לכוחות של הלוחמים זו העצירה, ההתכנסות, ההאטה הארוכה והטיפול העמוק, שמחזיר את הנשימה אבל לא את האפשרות לחזור לאותה המהירות. להיפך, הריפוי פה הוא בחירה מחדש במהירות הנכונה לי ובחוזק הצבעים שבהם צבועים חיי. סוג הכוחות כאן צריך להשתנות, לא עוד חימוש מחדש בכלי מלחמה ויציאה נוספת אל הקרב. הכוחות באים מהפסקת המלחמה. ההחלמה מבקשת אותנו להפסיק את תפיסת המלחמה. את המאבק.

נחזור ל"שוקעים." יש ברכה אמיתית באפשרות לשקוע, ביכולת להתכנס. במקום הזה יש גם משהו מתעתע – מתי ההאטה הזו ממלאת אותנו בכוחות והיכן היא נכנסת לסחרור של לבדות, ראיית שחורות ותחושת סוף העולם. כשההתכנסות וההאטה מגיעות מתוך כוונה לעשות מקום לכאב, לתחושות הקשות של האכזבה והכישלון, יש כאן אפשרות לריפוי. כשלזה מתווסף "סיפור חיינו" כתיבול, כשמתחילים הקולות המוכרים של – אין אף אחד שמבין אותי, אף אחד לא יכול להבין אותי, לאף אחד לא באמת איכפת ממני, רק לי זה קורה, או – למה זה מגיע לי, וגם – אין סיכוי ואין תקווה, בחיים שום דבר לא ישתנה אף פעם – אז אנחנו ככל הנראה הולכים לבלות שם זמן ארוך מאוד. ואז במעין פרדוקס, היציאה משם, תדרוש מאיתנו, שוב, הרבה מאוד כוחות. אלא שממילא התחלנו בלעדיהם את הקריסה הזו.

אז איך מוצאים כוחות בדרך אחרת? לא בהתגייסות ששורפת אותנו ומכלה עוד כוחות ולא בשקיעה ללא תחתית שמצריכה בסופה עוד כוחות?

הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא לזהות מי אנחנו, מה הנטייה שלנו, ואז לאפשר למה שיש להיות, זה לא קל להסביר אבל אני אנסה, וזו בוודאי לא הפעם האחרונה שהנושא הזה יגיע לבלוג. בזמן שאין כוחות, הדבר שמצאתי שמיטיב איתי הוא קודם כל לעשות מקום לתחושה הזו. מטופלים רבים לי מסתכלים עליי במבט ששואל – מה זה אומר לעשות מקום לתחושה? (וזה מקום להמלצה חמה כאן ללכת ללמוד "פוקוסינג"/ "התמקדות," שם למדתי בדיוק מה זה אומר). לעשות מקום זה להיות עם התחושה בכנות מוחלטת, להסכים לעצמי לחוש, לשמוע ולבטא אותה, ללא ניסיון לפתור וללא ניסיון להיפטר ממנה, וגם לא לנחם. "אין לי כוח יותר להמשיך" ו"התעייפתי מהדרך" הם משפטים שאני אומרת קודם לעצמי ואחר כך לבן הזוג שלי, ולעיתים (ויותר בכל פעם) גם לחברים קרובים, ומרשה לעצמי לחוש בזה בלי לפחד, בלי אשמה, בלי בהלה, ובלי חשש שהם 'כבדים' מדי עבורם לשמוע.

אני עוצרת ומודה שהדרך שבחרתי בה מעייפת אותי לעיתים, וגם החיים האלה בכלל מעייפים אותי מזמן לזמן, וזה בסדר. משהו בי עייף, ויש לו זכות קיום ואם אני לא מתגייסת מולו ורק נותנת לו להיות הוא גם מתחיל ממש לספר לי מה בדיוק הוא מרגיש. מעייף אותו לדאוג לאוכל בריא, ולמדוט פעמיים ביום, וללכת, ולקחת צמחים, ודיקור, וספרים. מעייף אותו כל זה במיוחד בזמנים שאין פידבק. בימים כאלה שכל המאמץ וההשקעה והאמונה נראים לחינם, אני נותנת לעצמי להרגיש את זה. לא מנסה לשכנע אותו שלא… לא מנסה לומר למשהו הזה שהוא טועה, שהוא לא מבין נכון, ושרק צריך לעשות עוד, ויותר, כי זה המנגנון של ה"לוחמים." אני גם לא אומרת לו "נכון, אתה צודק, בוא נפסיק עם הכול, כלום לא באמת עוזר" – זה מנגנון של שוקעים. בכלל, אני לא מחליטה דבר במקום הזה ולא מנסה לשנות דבר, רק מאפשרת לי לחוש את הכאב. ויש שם לפעמים גם כעס, על אלוהים, ועל היקום, על החיים הלא ברורים האלה, וגם לכעס אני עושה מקום, כותבת מכתבי כעס לאלוהים, מרשה לי. אני מרשה לי להיות, אני מסכימה לחוש כאב, שהוא מנת חלקנו, כולנו, כבני אדם. רק משם אפשר להתחיל. לפעמים זה מספיק, והתקווה המחודשת מגיחה מעצמה. זה לא משהו שאפשר להסביר, אבל מי שעובד עם "התמקדות" באופן קבוע מכיר את התופעה הזו היטב. כוחות החיים והתנועה קדימה חזקים מאוד וממשיכים באופן אורגני. פינוי אמיתי של מקום בשביל החושך מפנה, בסופו של דבר, מקום לאור.

היום, במצבים מסוימים, אם אני מזהה שאני במצב קשה יחסית, אני לא סומכת על התקווה שתגיע מעצמה. אם אני מסכימה להניח לעצמי להיות בכאב אני מבקשת ממישהו שיחזיק לי את התקווה שם למעלה. כשאני משתפת, אני רוצה שמישהו בתוכו יחזיק את הידיעה שאני אהיה בסדר, ואפילו שיגיד לי "כן זה מעייף, וכן זה קשה, ואת תהיי בסדר, הדברים יסתדרו." לי זה עוזר כשמישהו מחזיק לי את תקווה, אני צריכה את זה כדי להמשיך במסע חיי. ולא, זה לא שקר, זו לא הבטחה, זו אמונה ואני רוצה אותה איתי תמיד, עד הסוף. בהמשך לרעיון התקווה שמישהו אחר מחזיק, יש משהו שאני ממשיכה להחזיק בתוכי בעקשנות, יכול להיות שעכשיו ברגעי ה'אין לי כוחות' אני לא ממש מאמינה בו, אבל אני יודעת בראש וזוכרת – יש דברים שעושים לי טוב. את הדברים שעושים לי טוב אני ממשיכה לעשות עכשיו, גם אם ההשפעה שלהם לא מורגשת אצלי עכשיו באופן מיידי, כמה שמתאפשר לי:

אני ממשיכה למדוט, ואם לא יכולה אני בוכה וכותבת ואז מודטת.

אני ממשיכה לאכול טוב, וכרגע זה לא מכוון החלמה אלא מכוון להתמודדות עם הכאב. אוכל מזין עוזר לשאת כאב ריגשי. אני גם אוכלת אוכל מנחם, ולא "רגיל" בתפריט שלי, ללא אשמה. אבל אני לא נוטשת לגמרי את הדרך שלי.

אני ממשיכה ללכת ליער ולתרגל צ'י-קונג. לא מתוך מאבק, אם לזמן מסוים זה יותר מדי אני מניחה לזה, אבל אף פעם לא לגמרי.

אני ממשיכה לכתוב. לא לבלוג, לא לאחרים, לא כדי לתת. כדי לפרוק ולאוורר את הקושי.

הדבר הכי חשוב שלמדתי לעשות הוא:

לא להיות לבד. ואני זוכרת גם אם לא מרגישה שמי שמולי אוהב אותי. שאני חשובה.

הלוחמים הם הרבה פעמים אנשים שמוקפים באוהדים אבל לא בחברים. הם נראים כלא זקוקים לתמיכה והחזות הזו משאירה אותם לבד. לוחמים לעיתים מרגישים כישלון כשהם זקוקים, הם באופן לא מודע מרגישים שהם בוגדים בברית שעשו עם משפחתם – להיות בסדר תמיד.

אצל השוקעים הסיפור יכול להיות מעט אחר אבל עדיין מלווה בבדידות. סיפור של "איש לא מבין אותי, לאף אחד לא איכפת ממני." מי ששוקע אינו שוקע בתוך רגש ומבטא אותו החוצה. לרוב השקיעה מתבטאת בניתוק מהרגש, ובחוסר אמונה שמישהו יכול להיות איתי במה שכואב לי.

המעבר מבדידות לקשר והמוכנות לתת הזדמנות לאחר הן לעיתים התנועות הכי קשות ומפחידות לנו כבני אדם.

כשאין לי כוחות אני נחה, אני נחה בידיים של מי שיכול ומוכן לתמוך ולתת כוחות, אני נחה מהחיים עצמם ואני גם נחה באלוהים. האם יש לכם אלוהים לנוח בו? האלוהים שלכם הוא לא תמיד האלוהים שלי, אתם גם אולי לא קוראים לו אלוהים. האם יש לכם 'משהו מעבר' שאתם נחים בו? אמונה? פילוסופיה? תפיסה?

בשבילי הרגעים האלה בהם אני מרגישה עייפה וקטנה מול החיים האלה, הם רגעים שאני נזכרת בהם שיש מי שאני יכולה לנוח בו. הייתי רוצה יותר ויותר לנוח שם ביומיום שלי, לנוח יותר זה להתעייף פחות, זה לא להתמוטט לתוך המנוחה, זה לחיות מתוך הכרה תמידית במוגבלות שלנו, בתלות שלנו, בעליבות שלנו, ותוך כדי להיות מחוברים לאפשרות שלנו לנוח בתוך זה, לקבל את זה, להפסיק להילחם כל כך.

"בכל שעה שאתה נוטל לך היום את מנוחתך, שכל עייף נעשה פתאום שמח, ציפור שכנפיה שבורות מתחילה לשיר, נחל שחרב מזמן מתחיל שוב לזרום. העולם נולד מחדש בכל פעם שאתה נח, ובעת שאתה זוכר מדי שעה בשעה שבאת להביא את שלוות האלוהים אל העולם, כדי שהעולם יוכל לנוח יחד איתך"

"אני נח באלוהים", קורס בניסים, פרק 109

 

כששבים אליי חלק מכוחותיי הדבר האחרון שאני עושה, כשאני מגלה שמשהו שאב ממני את הכוחות בצורה כזו הוא להתבונן ולהסתקרן – מדוע זה כך. הפעם גיליתי, ולא בפעם הראשונה אך כל פעם  מחדש, שהפכתי את ההחלמה ליותר חשובה מהחיים. שכל אושרי ושמחתי הפכו תלויים בדבר. שרק אם אנצח, אצליח, אצליח, ארגיש ראויה. לכל אחד יש את הדבר הזה בחייו שהוא התנאי להיותו מאושר, חי. "אם רק…" אנחנו אומרים. ומחכים.

ושוב, אני בוחרת להניח להחלמה כמטרה, בפעם המיליון אני נחה ומאפשרת לה לבוא אליי בעצמה, כמו שבאים הכוחות בעצמם. בזמן הזה, ולא "עד ש" – אני חיה את חיי, כפי שאני רוצה, כפי שמספק וממלא אותי באמת.

 

"היום אנחנו מבקשים מנוחה, ושקט שאינו מופרע על ידי מראיות-העין של העולם. אנחנו מבקשים שלווה ודממה בתוככי כל האנדרלמוסיה שחלומות מתנגשים הולידוה. ביטחון ואושר אנחנו מבקשים, אף-על-פי שלכאורה עינינו מביטות על סכנה ועל צער. וברשותנו המחשבה שתענה לבקשתנו במה שאנחנו מבקשים."

"אני נח באלוהים", קורס בניסים, פרק 109

 

 

 

פוסטים נוספים באותו נושא

להסכים לחיים

בכל רגע יש לנו הזדמנות להסכים, ובכל רגע יש צומת בחירה האם להילחם או לברוח ממה שישנו. החלום שלי היה להחלים באופן מלא ואז לפתוח

קרא עוד »

לפוסט הזה יש 4 תגובות

  1. עדי אסף

    יפעת אהובה
    מרגשת הפתיחות שלך, אומץ לב החוקר שלך. תהליך הריפוי מבקש הקשבה, נתינת מרחב לכל המנעד הרגשי, מחשבתי ונפשי. אך בעיני הסוד טמון בקשר הזוגי. באחד מימי ההולדת שלך בקשת המלצה לספר, המלצתי לך על ספר עקרונות של פיזיקה משפחתית. שם מצוי ידע ומודל פשוט של כוחו של מפגש זוגי, מצויה ההתפתחות והריפוי בשפה קצת אחרת ודומה לדר פורגס. אירנה אוסוסקין היתה מורה שלי ואשמח לחלוק איתך את הידע.
    באחולי בריאות
    עדי אסף

    1. yifat

      עדי אהובה נעים לי שאת כאן איתי בבלוג. נשמע מסקרן מה שאת כותבת עליו, אשמח לשמוע עוד.

  2. אניבאר

    ניפלא..
    להניח להחלמה להתרחש
    זה כל כך נכון כי היא מגיעה באלף צורות לא צפויות
    החלמה היא לא פעולה על אף שהיא דורשת פעולות
    פעולות והרפיה
    כמו להשיט סירת נייר על פני הנהר.
    מכינים את הסירה מוצאים את המקום הנכון להשיט אותה, ואז משחררים אל הזרם.
    לא אוחזים
    האחיזה היא חלק מההרגל לפעול ב200 קמש
    אני מוצאת את עצמי מרפה מרפה..
    מארגנת,ואז מרפה
    פועלת ומרפה
    ותמיד לאחרונה הפעולה תבוא רק כשהגוף מוכן לה.
    אז זה קורה בלי מאמץ,
    זה משמר את האנרגיה
    בעצם האנרגיה לא מתבזבזת כלל..

    כי הפעולה מסונכרנת עם היכולת.
    ———
    ״הלוחמים הם הרבה פעמים אנשים שמוקפים באוהדים אבל לא בחברים. הם נראים כלא זקוקים לתמיכה והחזות הזו משאירה אותם לבד. לוחמים לעיתים מרגישים כישלון כשהם זקוקים, הם באופן לא מודע מרגישים שהם בוגדים בברית שעשו עם משפחתם – להיות בסדר תמיד.״
    כל כך נכון
    הביטחון הזה שהאוהדים משדרים שהם לגמרי סומכים עלייך..
    לא משאיר מקום לחולשה לבכי להנחת ראש
    כי אין כתף
    אסור להשבר שהרי החוזה עם העולם יופר…
    אוהבת אותך❤️
    ויודעת שתחלימי❤️

    1. yifat

      התגובה שלך אהובה נשאה את הטקסט שלי הלאה, לכיוון כה יפה
      כמו הסירה הזו ששטה במים. וכן, זו אומנות שאנחנו מפתחים עם השנים, לפעול ולהרפות בסדר ובזמנים הנכונים.

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג