מה עושים עם הפחד הזה- חרדת מוות והכמיהה לחיים חלק 2

 

עושים לו מקום.

באחד הלילות, אחרי שהגוף שלי קיבל את כל שעות השינה שחסרו לו למנוחה, הוא כנראה הרגיש מספיק חזק כדי להציג בפניי פחד. לפני חודשיים עברתי ניתוח חירום להסרת התוספתן (אפנדציט). כל עוד הייתי תשושה לפחד לא היה מקום, לא היה מי שיפגוש בו. והנה, ברגע שבו התחזקתי, חזר גם הוא. מלבד ההתחזקות אני קושרת את הופעת הפחד גם ליום לא אופייני לי כלל בו עודכנתי בחדשות קצת יותר מדי, ודיברתי עם קצת יותר מדי אנשים על קורונה.

יש כל מיני דברים שאפשר לעשות עם פחד והראשון מבניהם בדרך כלל הוא לא להאכיל אותו, לא לפטם אותו. פחד זו מן חיה שככל שהיא אוכלת כך היא הופכת יותר רעבה. עוד חדשות- עוד פחד- עוד רעב- עוד חדשות- עוד פחד- עוד מחשבה שכדי להרגיע אותה (כביכול) נשמע עוד חדשות. היום זה כמעט מובן לי מאליו, אבל אני זוכרת שיש אנשים שבאמת רואים חדשות (אני לא זוכרת מתי בשנים האחרונות ראיתי מהדורת חדשות וגם כשניסיתי בתוך רגעים ספורים שמתי לב כמה נוראית המערכת הזאת שמאביסה אותנו בפחדים, טוחנת אותם שוב ואז מאכילה אותנו בהם עוד קצת, ממש כמו מיחזור אוכל שהיה צריך להיות כבר בפח האשפה). אנשים שרואים חדשות לא יודעים בכלל שיש אפשרות לא לראות, וגם לא יכולים לתפוס כמה ההרגל ה"נורמלי" הזה משפיע על חייהם. אם כך, דבר ראשון שאני ממליצה עליו למטופלת שחרדה מקורונה, מחלות או בכלל חרדה ממשהו, זה להמעיט ככל  האפשר בהאכלת החיה הזאת – לא חדשות, לא סיפורי זוועה, לא סטטיסטיקות. כשמדובר במחלות קשות מספיקה פעם אחת (אם מוכרחים) לקבל את המידע ה"אובייקטיבי" עליה, מהלך המחלה, תוחלת חיים וכולי, וגם אז כדאי לזכור ולהפנים שסטטיסטיקה היא רק עוד ניסיון להכניס וודאות איפה שאין, כדי להחזיר שליטה (שוב, כביכול). סטטיסטיקה אף פעם לא באמת אומרת שום דבר על המקרה האישי של האדם.

נחזור ללילה ההוא, של הפחד והחרדה, באותו היום האכלתי את החיה הזו יותר מהרגיל והתעוררתי בהתקף חרדה. בשבועות האחרונים אני מתנסה במה שאני קוראת לו "הסכמה לחיים" ואחרי דקות ספורות של ניסיון להפסיק את החרדה, עם נשימות, עם תשומת לב לתחושות וכולי, אמרתי לה –

את יודעת מה – בואי

אני מסכימה לתת לך לבוא במלואך, הנה אני כאן, ואת בואי.

זה הרגיש כאילו התנגשתי במשאית, אבל רק לרגע. התמלאתי זיעה, הדופק שלי השתולל, ופחד נורא הציף אותי. פחדתי שיש לי קורונה, שנדבקתי באשפוז בבית החולים, הפחד שלי צעק עליי שבגלל שאני אחרי ניתוח ונדבקתי הגוף שלי לא יעמוד בזה והוא יקרוס ו….. (אחר כך כשכבר כתבתי על זה נזכרתי בקטע המפורסם של לואי סי קיי למי שמכיר).

ואז מה? ואז אני אמות.

וזהו זה הפסיק. בזה מתמצה כל הפחד. אני אמות. אבל שם כבר הייתי, הייתי הרבה. וכשהגעתי פחד המוות המוכר לי לעייפה, נרגעתי. האם כל אדם שיפגוש את תמצית הפחד שלו יירגע? אני חושבת שלא. כי כדי לפגוש מוות ולהירגע צריכים להתרחש כמה דברים מקדימים – אנחנו צריכים להגיע למקום שהמוות לא מחריד אותנו. האם זה אפשרי? היום אני יודעת שכן. זה לא שהפכתי אדישה אליו או רוצה בו, זה לא שהוא משמח אותי או עובר לידי אבל רעיון המוות שלי הוא משהו שאני יכולה להכיל אותו, כשהקולות האלה מעוררי החרדה מספרים לי על מה שהם באמת חרדים ממנו, המוות, כבר יש לי תשובות, כבר יש לי דרך להגיד להם "זה בסדר, אני כאן".

המוות שלי הוא משהו שפגשתי בשנים האחרונות בכוונת תחילה. זה היה קשה, ומטלטל אבל זה השתלם. כי היום, בניגוד לפעם, יש לי כיווץ בבטן במחשבה עליו, יש לי פחד מסוים, ואני לא רוצה שהוא יבוא, ועם זאת, באותה הנשימה, אני יכולה לדבר עליו, אני יכולה לקרוא, ולשמוע על אנשים שמתו ממחלות, אני יכולה לקבל שהוא חלק מהחיים, ולכן אני יכולה גם להתכונן אליו.

לא כי אני עומדת למות.

כי כולנו עומדים למות.

כי כולנו צריכים להתכונן לזה.

לא לאיך נמות אלא לאיך נחיה, בגלל שנמות.

כי אם אנחנו מבינים, באמת מבינים, שנמות, אז כל העניין הזה של החיים הופך מאוד חשוב. לי לא הייתה בחירה אם לעסוק בו, ובמובן הזה העיסוק בו קל לי יותר עכשיו, המוות פוגש אותי כל כמה זמן, והוא מכוון את איך שאני חיה: מה אני עושה, במה אני עוסקת, מי החברים שלי, מה סדר העדיפויות שלי, איזה אדם אני רוצה להיות, האמא שאני.

הכול קשור בו, כשאני יודעת שלא אהיה פה לנצח.

זה לא קרה לי ברגע. לא הפכתי לאדם טוב יותר כשגיליתי שאני עלולה למות, גם לא לאדם שמח או שלם יותר. זה לא עבד אצלי בהתעוררות אחת כמו שנוטים לפעמים לדמיין או להגיד. מה שקרה לי ברגע הייתה ההחלטה – אני רוצה למצוא את הדרכים להיות אדם ואמא ובת זוג טובים יותר, אני רוצה למצוא את הדרך לחוש שלמה יותר. אולי לא שיניתי והשתניתי מיד עם הופעת המוות כי באופן יחסי היה לי זמן, זה לא היה איום מוות מיידי אלא יותר כמו איום מרחף מעל ראשי, כזה שדחף אותי לאט ובעדינות לכוון את חיי. לא היו אלה כמעט בכלל שינויים חיצוניים גדולים שעשיתי. הם היו קטנים ופנימיים למי שהסתכל עליי מבחוץ, לא עזבתי שום עבודה, לא התגרשתי, לא נסעתי למקומות אקזוטיים. השינויים אצלי בפנים היו עבודה קשה ויומיומית, והביאו לתזוזה עמוקה בזהות שלי, ב"אני" שלי.

איך פוגשים מוות?

מוות פוגשים בטעימות קטנות – כשהחלטתי שהדרך העיקרית שלי להפסיק לפחד ולהתחיל לחיות היא להתיידד עם המוות, התחלתי חזק מדי. באחד הימים נסעתי למדבר עם חברה ולקחתי איתי ערמת ספרים שעוסקים במוות. בימים קראתי וכתבתי על מוות ובלילות לא נרדמתי, או שהתעוררתי מהתקפי חרדה שתוכנם המחשבתי היה – אני עומדת למות. לא כך מתיידדים עם המוות, הבנתי. כשחזרתי, הנחתי את כל הספרים בחזרה על המדף, והנחתי להם. חיפשתי דרך בה אוכל לפגוש את פחד המוות שלי מבלי שאהיה מוצפת יתר על המידה ובעצם רק אגביר את החרדה.

מוות באים לפגוש עם משאבים – אם הרהור במוות מעורר בי חרדה אז השאלה הכי חשובה פה היא: האם אני יודעת לזהות אצלי סימנים מקדימים? האם אני יכולה לשים "רגל על הברקס"? (המושג נלקח בהשאלה מבבט רוטשילד). גם אם ההחלטה להפסיק לברוח מהפחד היא נפלאה ונכונה, האופן בו אנחנו עושים את זה חשוב לא פחות. ארווין יאלום קרא לספרו "להביט בשמש", כי להביט בה זה כמו להביט למוות בעיניים, זה נוגד את האינסטינקטים שלנו. באופן טבעי נרצה לעצום אותן ולסובב את הראש ויש בכך חוכמה רבה. כשאני בחרתי להביט בשמש שלי זה עבד לי רק כשמצאתי את הזווית, את משך הזמן, ואת עזרי המגן שאני זקוקה להם. אני לא רציתי למות מחרדה בזמן שאני מנסה לפתור את פחד המוות שלי. משאבים יכולים להיות משהו שנעים לי ומווסת אותי לחשוב עליו ואני יכולה לבחור באופן מודע לחזור אליו אם זיהיתי הצפה במערכת שלי. משאב יכול להיות נוכחות של מישהו איתי, מישהו שאפשר לדבר איתו על מוות ופחדים מבלי שהוא הופך  מוצף או מנותק בעצמו (למזלי הייתה לי המטפלת שלי והיה לי המדריך שלי שהסכימו ואפשרו לי שוב ושוב לדבר את מה שגיליתי במסעותיי עם המוות).

מוות הופכים לנורמלי, רגיל, מדובר – אצלי בבית היה חוק לא כתוב: "אל תדברי על מוות". כשבטלוויזיה הופיע מישהו שכבר הלך לעולמו, העבירו ערוץ. כשבן משפחה חלה במחלה קשה לא ידענו עד הרגע האחרון. כשקרוב נפטר לא דיברו אתנו על הרגשות והתחושות שלנו. מוות נתפס כמחלה מדבקת, אם נתקרב אליו יתפוס ויאחז בנו. כמובן ולא במפתיע, כמו כל דבר שנברח ממנו, הוא הופיע ביתר שאת במחשבות וברגשות. בספרה "המוות חשוב לחיים" כותבת אליזבת קובלר רוס: "מה שאני מנסה לומר לכם הוא, שאם אנחנו המבוגרים נהיה כנים יותר ונוכל להעביר לילדים איפה אנחנו נמצאים ומה אנחנו מרגישים, במקום להפוך את המוות לסיוט נוראי, אם לא נהיה נבוכים לבכות או להביע את הכעס והזעם שאני חשים (אם אנחנו חשים) ואם לא ננסה להגן על הילדים מהסערות של החיים, אלא ננסה לשתף אותם, אז לילדים של הדור הבא לא תהיה בעיה איומה כל-כך עם מוות וגסיסה". הבת הגדולה שלי איבדה כבר ארבעה אנשים שאהבה ושהיו קרובים אליה. הבת הקטנה שלי זוכרת ממש טוב את הסבא האהוב שלה שנפטר לפני שנה. כמעט בכל פעם שסבתה מגיעה אלינו היא אומרת שסבא לא יבוא יותר אף פעם כי הוא מת, היא מספרת על העצב והגעגוע שלה ומקפידה להזכיר לנו: "הוא אהב אותי ואני אותו". הרבה שאלות ועצב יש לה סביב מוות, ועם זאת היא יודעת שהערוץ פתוח, תמיד אפשר לשתף ולדבר וגם לנו המוות לא קל. לא קל אבל ישנו.

 

מוות מפרקים לחתיכות קטנות – בתוך המילים הגדולות "פחד מוות" מובלעים פחדים, חששות, דאגות שונים ואף משונים בחלקם. לפגוש את הפחד כך, גולמי ובלתי- מפורק או אולי דווקא עדיף לומר – בלתי -מסודר, לא הביא אצלי רגיעה או הקלה. כשקראתי את ארווין יאלום בספרו "פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית" הפחד שלי קיבל צורה. בתוך הדבר הכאוטי, הלא ידוע הזה, שהיה ועודנו המוות עבור בני האדם, הצלחתי להכניס קצת ארגון. ועוד לפני שמצאתי תשובות ודרכים להתמודד עם מה שהפחיד אותי בלמות, מצאתי את השאלות עצמן. בעמוד 37 בספרו מביא יאלום פחדים מפני מוות שהביעו נבדקים (במדגם של ג'יימס דיגורי ודורין רוטמן)

  • המוות יצער את חבריי וקרוביי.
  • התוכניות והפרוייקטים שלי יגיעו אל קיצם.
  • תהליך המוות עלול להיות כואב.
  • לאחר המוות לא אחווה עוד דבר. לא אוכל לעזור עוד לאנשים התלויים בי ולטפל בהם.
  • אני פוחד ממה שיקרה לי אם יש חיים אחרי המוות.
  • אני פוחד ממה שיקרה לגופי אחרי המוות.

 

יאלום אומר שהחרדה היא ממשהו לא ידוע ואין מה לעשות לגביה. לעומתה, הפחד הוא ממשהו מוגדר. לפי יאלום החרדה מחפשת אפשרות להפוך לפחד. אפשר לומר שזה מה שהצלחתי לעשות באותו לילה – החרדה הפכה לפחד מפני המוות, ולפחדים האלה כבר הייתה לי תשובה. אמיתית, מרגיעה, מנחמת. תשובה אישית מאוד לכל אחד מהם. מפחד אפשר להתגונן, עם פחד אפשר לעשות קשר, ואפשר לענות עליו, כך כותב יאלום בפרק הזה בספרו.

הדבר האישי שלי שגיליתי ולא הופיע בפחדים האלו היה –

  • עוד לא הפכתי מספיק שלמה בחיים כדי לקבל את המוות.

וזו הפכה להיות הדרך שלי – לחיות את חיי באופן שבו הסיום שלהם יהיה פחות, הרבה פחות טרגי עבורי ברמה האישית. לפני ההבנה הזאת לא התכוננתי מספיק למוות. אם היה מגיע אז, הרבה דברים חשובים היו נשארים פתוחים, כאלה שדחיתי לאחר כך, כאלה שלא הבנתי שחשובים לי, כאלה שהצריכו ממני מאמץ ובעיקר כאלה שביקשו ממני להשתנות, שינוי מהותי ועמוק.

נוכחות המוות בחיים דחפה אותי לשם. לחיות אחרת בפנים ואז גם בחוץ. אין נקודה שבה הדרך הזו נגמרת אבל כשאני מתבוננת על חיי היום ועל אפשרות שיסתיימו בקרוב זה לא רק הפחד שאיננו עוד, זו גם תחושת הכיווץ שנעלמה ובמקום ההחמצה על חיים שלא נחיו (lived), יש ידיעה שעשיתי הכול ועודני עושה כדי שהחיים שלי, כל עוד אני כאן, הם משהו שאפשר יהיה לשחרר בהתמסרות, בבוא העת. והנה אווה קילפי הנפלאה שכתבה זאת בזקנתה, ואני שלפעמים נדמה לי שזקנתי הקדימה וקפצה עליי מרגישה שהיא מטיבה לתאר את תהליך ההתרככות שמביאה איתה הזיקנה (לעיתים) או מביא עמו המוות (גם כאן לעיתים). מה שמגיע קודם.

 

גם אלוהים לומד לאהוב אותנו

במרוצת הזמן

בְּרֺגַע וּבִסְבֺלֶת

בלי לנטוש אותנו על כל צעד ושעל

בגלל חולשת האופי שלנו.

כך גם אנחנו מתפתחים לתת אמון,

לשקוט,

ללבנו זורמות חיבה,

חוכמה

וסבלנות,

ואנו נעשים בהדרגה

בצלם חלום הבריאה של אלוהים וכדמותו,

כפי שהוא התכוון

שנהיה.

החיות אינן פוחדות עוד מאתנו,

הצמחים אינם נובלים מסביבנו,

אהובינו,

ילדינו והורינו,

אחיותינו, אחינו וחברינו

אינם מתאכזבים מאתנו.

אויבינו נקלעים לחשבון נפש.

 

אווה קילפי מתוך "הפרפר חוצה את הכביש"

 

 

פוסטים נוספים באותו נושא

לפוסט הזה יש 4 תגובות

  1. טליה בראל

    יקרה, כל כך יפה כתבת על המוות, על המשמעות שהוא נותן לחיים, על החשיבות לדבר עליו, לפרק את החרדה לפחדים שאפשר להתמודד איתם. אהבתי במיוחד את מציאת הפחד האישי – מאד מזדהה איתו גם. לחיות את החיים כך שנוכל בבוא העת להתמסר למוות, לדעת שחיינו חיים שלמים שעשינו בהם כמיטב יכולתינו.
    תודה אהובה !

    1. yifat

      הי טליה, חיוך גדול עלה על שפתיי כשראיתי שכתבת לי. הפחדים האישיים שלי היו רבים, האמת נמנעתי בינתיים לכתוב על הפחד הכי גדול, זה שעדיין ממלא אותי בכאב לעיתים והוא לא קשור באמת לפחד מוות אלא להשלכות שלו, הכי קשה לי עם המוות בגלל הבנות שלי, וזה אחד המניעים הגדולים שלי להבראה. אני שמחה להגיד שמצאתי מענה הולם בפנים גם לזה, ושגם בתוך הפחד הזה התחבאו פחדים קטנים יותר של – מה בעצם מפחיד אותי בזה. (את מנחשת שהתמקדות מאוד עזרה לי לדייק את הפחדים האלה). תודה שכתבת, זה מקום שממש חשוב לי וטוב להיות בו ביחד.

  2. לימור

    תודה רבה על הנדיבות, יפעת

    1. yifat

      לימור יקרה תודה גם לך.

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג