מה עושים עם כל הפחד הזה-על חרדת מוות וכמיהה לחיים חלק 1

את מה שאיבדתי ביום שקיבלתי את הטלפון מהרופאה שלי כבר לא אוכל לקבל חזרה לעולם. איבדתי את האשליה שמלווה אותנו כבני אדם ושומרת עלינו מלפגוש פחד עמוק, וגם מונעת מאיתנו לפעמים לחיות חיים מלאים- אשליית ה "לי זה לא יקרה". כולנו יודעים (מבינים בראש) שנמות, כולנו יודעים שנזדקן, אך באופן טבעי אנחנו מצליחים לחיות בתחושה,  שאיננה מדוברת, ואף לא  מודעת לרוב, שמוות וזיקנה קורים רק לאחרים. השבוע ראיתי סידרת תמונות מרהיבה של אנשים בני 100 ויותר שחשפו חלקי גוף שונים שלהם מול המצלמה. (מתוך פרויקט "בני המאה" של הצלמת Anastasia Pottinger) כשהתבוננתי בחלקי הגוף האלה הם נדמו לי כעצים עתיקים מלאי הוד, או כמו פילים זקנים ומרשימים עד מאוד. כמה התפעלות זה מעורר אצלנו כשלא בנו מדובר, או בכלל בבני אדם, וכמה אנחנו נדחים מהמחשבה שגם אנחנו נראה כך באחד הימים. גם בראשי ברגע הראשון חלפה המחשבה "אני לא אראה ככה בגיל 100" וכששמתי לב אליה עלה בי חיוך. מחשבה כזו לא יכולה להחזיק אצלי יותר מכמה שניות. ברור לי שאראה כך. על כל הקמטים, הקפלים והעור הגס והיבש. על כל מה שנופל, מאבד שליטה, מאבד מוצקותו ונכנע לאדמה, הגוף ההולך וקרב אליה, בנפילתו מטה, מטה ומראהו סדוק כשלה. אחרי ההבנה תמיד מגיעה התפילה "הלוואי, הלוואי ואגיע לגיל הזה".

כשאתה מגלה שאתה בן תמותה זה שובר את כל ההגנות, והקרקע לא יציבה יותר. כשהגעתי למיון בבית החולים והסתכלתי  בפניהם של הרופאים ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, הכבד שלי היה מודלק מאוד והסימפטומים היו חריפים. אף אחד לא דיבר איתי על מוות, אבל כשהתחלתי לקרוא על המחלות שלי הגעתי לסטטיסטיקות של 8 שנים (והיום אני יודעת שלקרוא על מחלות בגוגל זו טעות חמורה, וגם שמה שקראתי שם לא היה נכון, ושבאופן כללי סטטיסטיקה במחלות זה דבר נורא, ויש לי בלוג שלם בנושא של תקווה והחשיבות שלה בריפוי מחלות). פחדתי שאני עומדת למות בכל רגע. אני לא יודעת כמה הפחד הזה היה מחובר למציאות. מה שאמרו לי בעיקר היה "נחכה לראות איך את מגיבה לתרופות." הרפואה לא יודעת להכיר במה שנעשה בנפשו של האדם שמקבל אבחנה ולהתייחס לכך והיא בטח לא יודעת לתת מענה מרגיע והולם לאבחנה כזאת. הרופא האישי שלי הוא אחד האנשים הכי מרגיעים ומווסתים שפגשתי, ואכן, אחרי מפגשים אתו יצאתי מעודדת ועם תקווה, אבל ברווחים בין המפגשים שלעיתים לקחו שלושה חודשים לא קיבלתי שום מענה למצב שלי, ולא תיארתי לעצמי שיכול להיות אחד כזה עבורי.

המחלות שיש לי הן לא מהסוג שמביא מוות ברגע או במהירות, הן כאלה שמפגישות אותך עם האפשרות שלו, יום אחרי יום. מהבחינה הזו, זה גהינום וזה גם גן-עדן, וצריך לדעת איזה שביל מוביל אותך לאן. השבילים הראשונים שצעדתי בהם הובילו אותי אל גהינום הפחדים והחרדות מפני המוות. עיסוק יומיומי בתחושות הגופניות שלי העביר אותי על דעתי. המחלה שלי היא נסתרת מהעין, אי שם, במחשכי הבטן שלי יושב הכבד, יושבות גם דרכי המרה, כיס המרה והמעיים. כשאין לי אפשרות לראות את המתרחש בגופי, והסימנים החריפים של המחלה עוברים, נשארת רק אי-הוודאות הזו, וזו מתדלקת מחשבות אימה.

אי וודאות זה אחד המצבים הבלתי נסבלים עבור האדם, לא לדעת הוא כה לא אפשרי, כה מפחיד עבורנו עד שאנחנו מוכנים למלא את המקום הריק הזה בוודאות מזוייפת, ממוצאת, מדומיינת, גרועה ככל שתהיה. וראיית השחורות הזו מחמירה מאוד כשמערכת העצבים שלנו במצב לא מווסת. זה מעגל קסמים מרושע. זה כמו לראות בור שחור ועמוק שאתה צריך לרדת לתוכו, והמח שלך מספר שבתחתיתו יש נחשים ועקרבים למרות שיש סיכוי לא פחות סביר שתמצא שם מים חיים. את הריק ואי הוודאות שלי מילאתי במוות.

אי הוודאות שלי לא הסתיימה, ולעולם לא תעלם, גם לא שלכם. השוני בין מי שעמד בפני עובדת היותו בן אנוש ובין מי שלא הוא רק המפגש הישיר, שאי אפשר לחמוק ממנו עוד, מפגש עם הסופיות שלנו. אף אחד מאיתנו לא יודע מתי ימות או מה צופה לו העתיד. שנים אחרי שחליתי חוויתי התפרצויות קינאה עזות בכל אלה שמהלכים באשליה הזו שהם מוגנים, שלהם זה לא יקרה. ההבנה שאני לא מיוחדת, לא מוגנת, טלטלה את עולמי.

התקפי החרדה יכלו להופיע מספר פעמים ביום, אבל גם ביניהם לא יכולתי לחיות בשקט, כל הזמן קיננו בי הפחד והמחשבות – מה יהיה איתי, מה קורה לי עכשיו בגוף, מתי זה יקרה. ובדומה להרבה חרדות, מלוות את המחשבות גם התנהגויות שמחריפות את המצב, כמו חיפוש אחר סימני מחלה בגוף שלי, שמתדלקות שוב את המחשבות וחוסר חלילה. כבר אמרתי גהינום?

התמודדות עם פחד מוות או 'חרדת מוות' כמו שנקראת לעיתים בספרות המקצועית, אפשר לעשות במספר דרכים. אני יכולה לספר על מה שעזר לי, ואלה היו כמה דברים שנעשו לאורך זמן. אני רוצה לספר מה החזיר אותי לחיות ביומיום את ההווה, את יופי החיים כפי שהם כאן ועכשיו, מרגע לרגע.

אני התחלתי מהטראומה, היום אני יודעת שזה לאו דווקא הסדר ה'נכון'. היום אני ממליצה למטופלים שלי ולמי שאני מייעצת בהתמודדות עם מחלות וקשיים אחרים להתחיל מחזרה לוויסות, ועוד אכתוב על זה. אני התחלתי מהטראומה כי גיששתי בידיי באפלת הסימפטומים הנפשיים שלי וזה הגיע ראשון. טראומה היא אירוע שבו האדם לא יכול היה להגיב ברגע האמת כפי שהגוף שלו רצה, לא הייתה לו האפשרות לעקוב אחרי האימפולס הגופני. בראיית הפסיכותרפיה הגופנית, טראומה היא תנועה שלא הושלמה. אם האימפולס היה לברוח או להילחם במה שתקף אותי ולא יכולתי לעשות זאת (מסיבות רבות, כמו למשל, סכנת חיים ממשית שהובילה לקיפאון), התנועה מלאת הטעינה והאנרגיה נשארו "לא שלמות" בגוף, ואני נשארת עם עוררות גבוהה. לכן טראומה לרוב מבקשת פריקה, השלמת התנועה.

אבל לטראומה יש אספקט נוסף והוא האספקט הרוחני, השבר באמון. אצלי השבר היה חריף ביותר ועברתי אותו פעמיים בשלושה שבועות. אחד הדברים החשובים בטראומה הוא להבין – מה מוקד הטראומה. אצלי חלק גדול מהשבר היה אלוהים.

הרגשת הביטחון בעולם, או האמון הבסיסי, נרכשת בשלבי החיים המוקדמים ביותר, ביחס עם המטפל הראשון. הרגשה זו של אמון, שנולדת עם החיים עצמם, תומכת באדם בכל מחזור חייו. היא יוצרת את הבסיס לכל מערכות החיים והאמונה. החוויה הראשונה של טיפול מאפשרת לבני האדם לצייר לעצמם עולם שהם שייכים בתוכו, שמאיר פנים לחיים האנושיים. אמון בסיסי הוא היסוד לאמונה ברציפות החיים, בסדרי הטבע, ובסדר הטרנסצנדנטי של האלוהי. במצבי אימה בני אדם מבקשים להם את המקור הראשון של נחמה והגנה בחייהם.. כאשר קריאתם אינה נענית, הרגשת האמון הבסיסי שלהם מתנפצת, הם מרגישים נטושים לחלוטין, בודדים בתכלית, מנודים מן המערכות האנושיות והאלוהיות של השגחה והגנה המקיימות את החיים.
(מתוך "טראומה והחלמה," מאת ג'ודית לואיס הרמן)

התחושה שליבתה אצלי את החרדה יותר מכל הייתה שאיבדתי את אלוהים. זו הייתה תחושה של בדידות קיומית, נטישה וחוסר מוגנות. הרגשה שאין אלוהים, או שאין אלוהים עבורי, ואני כאן לבד, וגרוע מכך, אני הולכת לבד אל המוות. הכול היה שבור אצלי בפנים, עולם עם מראות מנופצות וקרקעית סדוקה וטובענית. עולם שבו אני צועדת לבדי, שברירית ופגיעה, שבו אין לי במה לאחוז, ואין יד שתושיט עזרה. זה היה עולם שבו הכול היה יכול לקרות בכל רגע נתון, בלי אזהרה, ושבו מי שהכי בטחתי בו פעל נגדי. הייתה זו מציאות שמה שהתאפשר בה היו כאב וזעם. אני הרגשתי שזה 'שבר רוחני'. בשפות אחרות נתאר זאת כפוסט טראומה – מעברים חדים ולא מווסתים בין 'מערכת סימפטטית' והמצב ה 'דורסלי' במערכת העצבים, שיחזור של טראומת ילדות, חרדת מוות והיד עוד נטויה. תקראו לזה מה שתרצו, אבל אי אפשר לקרוא לזה 'חיים'. לא יכולתי להמשיך כך.

בשבר גדול, למדנו, צריך לצעוק צעקה גדולה. למחות. לדרוש הסבר. להביא לשיחה את הכעס כולו. את האכזבה. את הרהורי הכפירה. לדרוש אלוהים, בלי מתווכים. לדרוש ממנו להופיע מיד ולתת תשובה.
("לדרוש אלוהים" / יאיר כספי)

קיבלתי את אלוהים בחזרה בשני מקומות, בשני שלבים שונים בדרך שלי. בהתחלה זה היה אצל יאיר כספי שעזר לי לכעוס, לצעוק ולבכות את כאב הבגידה, מה שאחר כך פתח אפשרות חדשה להתבונן על התפיסה שלי שננטשתי. אחרי שעשיתי מקום לרגשות הסוערים שלי, יכולתי להתבונן על הלידה בדרך מורכבת יותר, וגם על המחלה שלי. מה שהבנתי היה שהלידה הייתה שיא ה'כל יכולות' שלי בעולם, של 'אני לבד' ושל 'אני יכולה' ואני זו שקובעת את המציאות, בטוב או בכוח. ואז הבנתי שברגע שאני חוזרת לעשות מקום לאלוהים, למציאות, ושאני משחררת ומתמסרת למה שיש ולא לפנטזיה, כל הסיפור אני מספרת לעצמי, המשקפיים דרכן אני מתבוננת על מה שקרה, פשוט משתנים.

המחלה שלי, מה שקרה לי, זה לא בגידה ולא נטישה. ההסבר לכל זה הרבה יותר מורכב אצלי עכשיו. מחלה או כל התרחשות שיש בה כאב היא פשוט משהו שעלול לקרות לנו, לכולנו, כי אנחנו פגיעים. אנחנו, כולנו חווים כאב וסבל נפשי ופיזי, והרבה פעמים אין לנו דרך לתת לו פשר ואנחנו חשים שזה 'לא הוגן'. המחשבה הזו  "החיים אמורים להיות הוגנים" והסדר שלנו למה זה הוגן ולא הוגן, שיש מי שמגיע ומי שלא, היא מחשבה שמביאה אותנו להתעסק בדברים הלא נכונים, ומרחיקה אותנו מהבראה, וגם מהבריאה. אם בדרך זו או אחרת כולנו כואבים, השאלות שלנו מול זה יכולות להיות אחרות. במקום 'למה אני' או 'למה זה מגיע לי', אפשר לשאול:

-מי אני יכולה להיות עם המחלה הזו/הכאב הזה?

-מה תפקידי בתור אחת שחלתה?

-מה אני יכולה לעשות כדי להבריא את חיי ואולי גם את מחלתי הפיזית/נפשית?

אנחנו לא מבינים למה דווקא אתה נבחרת להיות זה שיגדל בלי אב או אם, בלי אמצעים, או עם מגבלה פיזית קשה. אנחנו לא יודעים למה דווקא אתה נידונת לחיות את המשבר הקשה, שלא היה מנת חלקם של כולם. אנחנו לא נמצאים במקום שמחלקים את היכולות והמשימות בהוויה. אנחנו נמצאים במקום שמחליטים אם לקבל אותם או לא. אבל אנחנו יודעים כי זה הצומת החשוב ביותר שבו ניתנה לך יכולת הכרעה: האם תראה את סבלך כסימן לגורל רע, או שתעז לתהות על כוונה שהייתה בו, הזמנה אליך, שונה מזו שקיבלו חבריך. לאיזו משימה ייחודית מזמין אותך הקושי שהוטל עליך?
("לדרוש אלוהים" / יאיר כספי)

בחזרה לחרדות. כל מה שהתבהר ונרגע וקיבל מקום אצלי עכשיו חיבר אותי שוב לידיעה הזו, העמוקה, שהייתה לי תמיד – שאני לא לבד. יכולתי לשאת את מצבי עכשיו. התברר לי שחלק ממה שהפחיד אותי במוות זו הבדידות. גם המוות היה סוג של הוכחה שאני לא אהובה ולא חשובה. כשאלוהים חזר לשכון בתוכי כבר ידעתי שהוא מעולם לא עזב, זו אני שלא עשתה לו מקום (ואם המילה או התפיסה של 'אלוהים' לא מתחברת לכם, אפשר לקרוא לזה 'התמסרות לכאן ועכשיו' או 'צ'י' או 'התמסרות להוויה'. האלוהים שלי בכל מקרה לא קשור לדת, אלא לרוח ולכל אחד הדרך שלו לעשות לה מקום בחייו).

החיבור מחדש לתחושת השייכות לעולם והתפוגגות תחושת הלבדות העמוקה היוו את המצע להמשך ההתמודדות עם עובדת קיומו של המוות, שהגיעה לחיי ולא התכוונה ללכת. משהו אחר נדרש ממני, סוג אחר של מפגש עם הפחד הזה, דרך שלא תציף ותנתק אותי לסירוגין מהחיים אלא תאפשר לי להמשיך לחיות את חיי לצד הידיעה הזו. ידעתי שזה הרבה לבקש והחלטתי בכל זאת לנסות להשיג איזו קבלה של המוות או נינוחות עם נוכחותו בחיי. כמו שקרה לי הרבה פעמים במסע הזה, ביקשתי הרבה וקיבלתי עוד הרבה יותר. זה לקח זמן לא מועט עד שהגעתי לשם, זה לא תמיד יציב לחלוטין אך זה נגיש לי תמיד. בפוסט הבא אמשיך לספר מה עשיתי כדי לחיות חיים מתוך תשוקה ואהבה אליהם ולא מתוך היאחזות בהם ופחד למות.

האדם

בכניסתו לחיים גמיש ורפוי.

במותו צפוד ונוקשה.

כל העשבים והצמחים בכניסתם לחיים גמישים ואנינים.

במותם יבשים וכמושים.

על כן, הצפידות והנוקשות מתלוות למוות.

הגמישות והרפיון – לחיים. צבא נוקשה אינו מנצח.

עץ נוקשה מזומן לגרזן.

הנוקשה והכבד תמיד למטה.

הגמיש והרפוי זקוף יהיה.

("טאי-צ'י"/ספרו של לאו צה, מתוך "קפה מוות" מאת עמיה ליבליך)

 

 

 

פוסטים נוספים באותו נושא

מאיפה מביאים כוחות?

מאז שהחלטתי לכתוב על הנושא הזה כל תשומת הלב שלי הוסטה לכיוון הכוחות שלי, זה היה כאילו פתחתי מיני-מעבדת מחקר אצלי בפנים שעוסקת במצב הכוחות

קרא עוד »

להסכים לחיים

בכל רגע יש לנו הזדמנות להסכים, ובכל רגע יש צומת בחירה האם להילחם או לברוח ממה שישנו. החלום שלי היה להחלים באופן מלא ואז לפתוח

קרא עוד »

לפוסט הזה יש 4 תגובות

  1. רותי רם און

    נהנתי מאד מהסיפור שלך. עם חלק כדול הזדהתי
    תבורכי🙏❤️

    1. yifat

      שלום רותי, ברוכה הבאה לבלוג. טוב שאת
      פה, הכי טוב זה ביחד. אשמח לשמוע ממך גם בהמשך הדרך.

  2. דנה

    מרגישה בגוף הרבה מאד ממה שכתבת…
    מצפה בכליון עיניים לחלק 2-
    הרבה בריאות!

    1. yifat

      הי דנה, ברוכה הבאה לבלוג.
      אהבתי שאת מרגישה בגוף, זה סימן עבורי שהחוויה עוברת ולא רק המילים וזה הכי טוב שאני יכולה לבקש מהבלוג הזה.
      בימים אלה כותבת את חלק 2 שמתעכב כמובן בגלל אתגרי הסגר. תודה שכתבת ואשמח לשמוע אותך בהמשך שוב.

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג