מקום למחלה מאפשר מקום להבראה (לפחד למות זה לפחד להבריא – חלק שני)

 

בחלק הראשון של הפוסט הזה כתבתי על הכניסה המסוכנת למרחב האשליה בהחלמה. (אפשר לקרוא אותו כאן https://bit.ly/3ptVtHK) . הכתיבה הגיעה מתוך מקום של שבר אצלי, אחרי פטירתה של חברה ואישה יקרה ממחלת הסרטן. השבר היה על אובדנה והשבר היה על אובדן התקווה.  כמובן שטבעי וגם בלתי נמנע, כשאנחנו מאבדים אנחנו כואבים את מותו של האדם, וגם את מותנו האפשרי שלנו. משהו בשבר הזה הרגיש לי לא רגיל, שמתי לב שיש בו איכות אחרת, של ייאוש יוצא דופן. מול המוות הזה הופיע אצלי קול שאמר לי שאם היא לא יכלה הייתה להבריא אף אחד לא יכול.

הכאב לקח אותי להתבוננות, איך קרה שאני, המודעת היטב לנוכחות המוות בחיים, זו שביקרה באפשרות מותה פעמים רבות עדיין מזדעזעת עמוקות ממוות. קודם התבהרה התשובה הפשוטה והנכונה 'ככה זה' וכך תמיד יהיה. אנחנו יכולים לקבל את המוות, אך  תמיד ובפרט בגיל צעיר מוות יזעזע אצלנו משהו. הבנה נוספת שהגיעה בעקבות ההתבוננות שלי בשבר הייתה שנכנסתי שוב ל'מרחב האשליה'. כך אני קוראת לו, זה מרחב שאני ואנחנו מרבים להיכנס אליו, מרחב של הבטחת היכולת שלנו והכחשת הקטנות והפגיעות וחוסר האונים שלנו כבני אדם. ההתרסקות שלי הייתה תוצאה ישירה של מרחב האשליה, והבנתי עוד קצת עד כמה חשוב לנו לזהות מתי אנחנו עוברים ממרחב של תקווה ואמונה למרחב של אשליה.

כשאנחנו נמצאים בשדה ההחלמה 'מרחב האשליה' ישמע משהו כמו : 'אני יכול לנצח את המוות/המחלה הזו. אם רק … אם רק אקפיד על תזונה מסוימת/ על מדיטציה ריפוי/ על תקווה ללא פחד/על פעילות גופנית/על צמחים/על טיפול בטראומה/על פיענוח והבנת כל מה שקרה לי בילדות/על ויסות/על לא לכעוס ויש עוד המון כאלה'.

מה קורה לנו כשאנחנו עוברים ממרחב של תקווה למרחב של אשליה ומדוע אני מגדירה זאת אפילו כמסוכן? (ובמילים פחות דרמטיות כמשהו שכדאי לשים אליו לב):

  • ההיכרות עם סיפורי החלמה של אנשים וההצמדות להחלמה של מישהו הם אחד הדברים המופלאים שקרו לי. במקום לקבל רק את התשובות המוגבלות של הרפואה המערבית נחשפתי לסיפורי החלמה של אנשים בדרכים אחרות והתחלתי להאמין שגם אני אוכל להחלים. הבעיה מתחילה כבר כאן, כשאנחנו נצמדים לדרך של מישהו אחר ובטוחים שנחלים כמותו אנחנו לא מחפשים את הדרך האישית שלנו. אנחנו מפספסים את האפשרות הפרטית שלנו להבין את חיינו ולהחלים. אף אדם בעולם לא זהה לנו, ולהבנתי אף אדם לא חולה בגלל דבר אחד – לא בגלל גלוטן, ולא בגלל טראומה ולא בגלל גנטיקה. לכל אדם צירוף הדברים האישי שלו שהביא אותו לחלות ולכן הדרך שלו להחלמה ייחודית.

 

  • בהמשך לכך מה שעלול לקרות הוא שאלך באופן עיוור אחרי מישהו ולא אקשיב לסימנים בדרך שאומרים לי שהדרך לא עובדת (או לא מספיק) עבורי.

 

 

  • אני עשוי גם להתפתות להתנתק מהמציאות או מכל מה שמצביע על כך שהדרך המובטחת לא עובדת.

 

  • המעבר לאשליה יכול דווקא באופן פרדוקסלי לקחת אותי למקום של פחות לקיחת אחריות על הדרך שלי. אם אני בטוח כל כך שאהיה בסדר אני פחות בקשר עם המציאות ועם צעדים שהיא אולי מבקשת ממני.

 

 

  • אם תהליך כזה של עצימת עיניים נמשך לאורך זמן, אני יכול לפתח אמונה בלעדית בהחלמה אני לא מוכן לעשות מקום לאפשרות אחרת. זה אחד הדברים המצערים ביותר שאני שומעת עליהם . אנשים אמיצים התמידו בנתיב ההחלמה, התקווה הפכה לאשליה והם לא יכלו לעשות תהליכים של פרידה מהאהובים שלהם ותהליך קבלה של המוות. (אני לא אומרת שאנשים שכן שעושים תהליכים כאלה רצים אל המוות בזרועות פתוחות, לא חושבת שבכלל ארצה להגיע לשם. אני מתכוונת לאפשרות פשוטה של שיחות על פחד מוות, על אפשרות להשלים תהליכים ביחסים לפני המוות, על אפשרות להיות פגיע, עצוב, נתמך. והמילה שעולה לי כאן היא להגיע לעמדה של רכות מול המוות. רכות לעצמינו ולרגשות שעולים לנו ורכות למה שקורה לסובבים אותנו שחווים את הפרידה).

 

  • ההתרסקות שחוויתי בבשורה על מותה, בעצם מתרחשת גם אצל החולה. התרסקות שמגיעה ממקום של אשליה, היא גדולה ועצומה הרבה יותר מזו שבאה ממקום של תקווה.

 

 

  • אשמה- התוצר הבלתי נמנע בכניסה למרחב האשליה. אם אתם אמורים להצליח בזה, אם יש מה לעשות כדי להחלים, אם זה הכול תלוי בכם – אז אתם בוודאי אשמים אם לא החלמתם או חלילה חייכם הסתיימו בסוף. ההבטחה לשליטה בחולי ובמוות מעבירה את האשמה אליכם.אתם עלולים להגיע למחשבות ותחושות כמו: אני עשיתי משהו לא נכון. לא התמסרתי מספיק, לא התמודדתי באמת, לא התאמצתי, לא התגברתי, לא האמנתי. ואז לכל הכאב והקושי שאנחנו סוחבים גם ככה מתווספים ייסורי האשמה. והם אומרים 'אני חולה בגללי ואני לא מחלים בגללי'

הפוסט הבא בבלוג יוקדש לאשמה.

ובנתיים- אנשים אשר נושאים עימם אשמה כרונית כל חייהם, יחוו ויישאו אותה גם סביב מותם. וזו טרגדיה בלתי נגמרת. תקווה והשראה הם מצרכים חשובים בהחלמה אך לא בלעדיים, מותר לנו לשאת איתנו במסע דברים נוספים כמו רגשות קשים, מחשבות שליליות, וויתור, התפרקות ועוד. הדרך להחלמה היא באפשרות להיעשות ולהפוך אנושיים יותר, לא פחות. ואם קרה ובכל זאת ביקרה אצלינו תחושת האשמה נסתכל עליה בחיבה ולא ניצמד אליה מדי, ולא נוסיף אשמה על אשמה.

ועכשיו רגע למי שעוד זוכר איך כל הפוסט הזה התחיל:  הכיווץ שהגיע אצלי עם המחשבה על החלמה. הצלחתי לפענח את תחושת הכיווץ בסופו של דבר והיא קשורה מאוד לכל מה שכתבתי כאן. הפחד שלי להחלים היה פחד מאחריות יתר על החלמה של אחרים. הפחד להבטיח הבטחות שווא. אם אחלים זו תהיה הבטחה שגם אתם יכולים? אני אצטרך להסביר לכם איך לעשות זאת? אוכל בכלל לעזור לכם במחלתכם? מה אם אחלים ואחלה שוב? ומה אם אתם תלכו בדרכי ולא תחלימו? כל קולות האשמה, ואחריות היתר, והפחד ממרחב האשליה שאצור אצלכם.

לכן מתחילת דרכו, הבלוג הזה עוסק בעיקר בחיים עכשיו. על תקווה, ועל הדרך, ועל אפשרות להחלים פנימה בתוכנו ואולי גם בגופינו, הבלוג הוא לא על ניצחון.

ההשראה שלי עבורכם היא מה שהחיים הופכים להיות כשאתה נאמן לבריאת עולמך.

את זה אני יכולה לתת לכם יותר, את התקווה והאמונה שהחיים עצמם יכולים להבריא, שכל עוד אנחנו כאן- נחייה.

ולעצמי אני אומרת- מותר לך להחלים. זו תהיה תקווה. לא אשליה.

 

 

פוסטים נוספים באותו נושא

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג