תשובות פשוטות מדי – כך זה התחיל

אם חשבתי שאחרי שני פוסטים אחוש הקלה בדחף לכתוב, שאולי תבוא מעט רגיעה, התבדיתי. מאז הפוסטים הקודמים משהו בי בבעירה מתמדת, כמו יש בתוכי אנרגיה שדוחפת מעלה, מעלה, משהו שרוצה לצאת, לשחרר את עצמו מסורגים שהחזיקו בו אסיר, כלוא, זמן רב מידי, וללא כל צידוק או פשע שנעשה על ידו. כך,חף מפשע ישב הסיפור שלי בתאו בכלא ועכשיו כשהשתחרר כאילו מנסה ביום אחד להשלים את כל מה שהחמיץ. ואי אפשר, הדברים צריכים את זמנם, את קצבם. כן, הרבה כלאתי בתוכי, ודמעות עולות בעיני כשאני מכירה בכך עכשיו. את הכאב והבדידות אסרתי מלצאת אבל גם את השמחות, התובנות, ההתקדמות ותחושת החיבור שזכיתי בה עם הבריאה.

בימים האחרונים מה שכמעט מתחנן בפני שאכתוב אותו הוא סיפור הגילוי של המחלה. אולי כי ככל שאשים כאן מהר יותר את הסיפור אוכל להמשיך אל ההווה, אל מה שעכשיו, מה שחשוב. אולי בגלל הבערה הפנימית הזו שבי בשבועיים האחרונים, אולי כיוון שמשהו דוחף ודוחף ולא מצליח לצאת במלואו (קצת בדומה לסיפור הלידה שכבר תשמעו עליו), אולי בעקבות ההליכה האיטית שלי שמנסה לעצור את הדחף הזה ולמתן אותו, כואבת לי הבטן בימים האחרונים. כשלאדם עם מחלת כבד כואבת הבטן זה לא דבר רגיל, עם הכאב עלולים להגיע הרבה פחדים וגם אכזבות. וכן, בימים האחרונים משהו בגוף שלי יצא מאיזון, לא קל לי אבל זה גם מאפשר לי לראות את היום לעומת אז, לפני 8.5 שנים, כמה הרבה השתנה ביכולת שלי להיות עם, להבין ולרפא את הכאב הזה.

סיפור גילוי המחלה שלי, זו לא נקודת ההתחלה, כי גילוי של מחלה הוא אף פעם לא התחלה, הוא תמיד שיא של משהו, דווקא נקודת קיצון, עד כה התהליך התרחש מתחת לפני השטח, מתחת להכרה, ועכשיו הפך גלוי ויש לו שם שנתנה לו הרפואה המערבית. לכל מחלה יש שם כזה, אבל לכל מחלה יש גם שם אינדיבידואלי משלה- את החותם שלה, את סיבות היווצרותה, את הגלגול שלה, ואת מה שהיא אומרת בעולם. חלק ממסע ההחלמה הוא למצוא את הקוד האישי של המחלה שלך (וחלק ממה שאני חושבת שקורה לעיתים ואני רואה בו טעות הוא כשמישהו חושב שהקוד שלו יתאים למחלה אחרת, של מישהו אחר, שהקוד שלו יבריא מישהו אחר). בחיפוש הקוד של המחלה שלי הבנתי שהמחלה האישית שלי היא לא רק פיזית, או רק ריגשית, או רוחנית, אצלי המחלה היא 'כל הסיפור', כל המערכת שנקראת 'אני' יצאה מאיזון והובילה למחלה ששוכנת עמוק בתוך גופי, שקטה, נסתרת מהעין ועם זאת מזיקה.

נקודת השיא התרחשה כשאני אמא לתינוקת ראשונה, בת שלושה שבועות. כמו שקורה ברגעים טראומתיים אני זוכרת את הרגע הזה באופן צלול מחד, ועמום ומעורפל מאידך, רגע שאי אפשר לשכוח ולא רוצים לזכור.

כשהטלפון שלי צלצל זו הייתה שעת ערב, משום מה אני זוכרת אותי ישובה בכיסא, אולי הביאו לי אותו אחרי הבשורה, אני לא בטוחה. על הקו הייתה רופאת המשפחה שלי, קולה נשמע לי מבוהל ומיד ידעתי שמשהו רע מאוד קרה, היא אף פעם לא נבהלת, תמיד קרת רוח, תמיד בשליטה. הדברים שלה נשמעו לי כמלמולים לא ברורים היא אמרה "הם הרסו לך את הכבד" היא לא דיברה על בדיקות, על תוצאות היא אמרה "מה הם עשו לך שם, זה הכול בגלל כול התרופות שקיבלת" היא אמרה לי שאני חייבת לרוץ למיון , שמעתי את הפחד בקולה, והתחלתי לרעוד.

לשיחת הטלפון הזו קדמו כמה ימים של כאבי בטן שלא ידעתי מעולם, כאלה שלקחו אותי מכל התרחשות חיצונית,  פנימה לעבר עולם שכולו כאב, הבזקי מחשבה שהגוף שלי לא יעמוד בכאב הזה, ולילות שטופי זיעה והזיות. חשבנו שזה האפידורל שמתנקה (ובדיעבד אולי כך היה ), שזה חוסר השינה (ושוב , אחרי שנים אני אומרת חבל שלא סמכנו על עצמינו יותר) , אמרו שזה אולקוס ונתנו לי תרופות שלמזלי לא לקחתי, אבל בשום שלב לא חשדנו שזה כל כך גרוע.

הגענו לחדר מיון עם תינוקת יונקת וההורים שלי הוזעקו לשם גם הם. האירועים במיון כבר יותר מטושטשים לי אבל שני דברים אני זוכרת. האחד – הפחד שהתינוקת שלי תגדל בלי אמא, הפחד הזה עוד ילווה אותי חודשים ארוכים בצורתו החרדתית ושנים אחר כך באופנים אחרים, בהם חקרתי את פחד המוות שלי, אכתוב עליהם בהמשך. השני- תחושה של תבוסה, הם ניצחו ואני הפסדתי. את הכורסא בחדר המיון לא שכחתי כיוון ששימשה אותי בשנים הבאות לא מעט, צבעה היה כחול, ואני ישובה בה עם תינוקת, כמעט עוברית בזרועותיי. השילוב בין קולות הקריאה לרופאים ברמקול המיון, גניחות האנשים הסובלים מסביב, כרית ההנקה שהוחלפה בידית הכורסא שמי יודע כמה אנשים  ישבו עליה לפני, ובין הפה הרך והמתוק והיד שעל חזי היו כה צורמים, גלים של פחד בעודי מניקה, מה הולך קרות לי?

את רופא הכבד שלי שקיבל הודעה על הגעתי למיון, הכרתי עוד לפני כן, וזה חלק מהותי מהסיפור. אני הייתי בריאה אבל היה לי רופא כבד. ושוב, רק שנים אחר כך, כשאני יודעת ולומדת (מהכיוון ההפוך) כמה חזק הכח של התודעה שלנו, אני מבינה שתהליך התממשות המחלה שלי בגוף, כלומר הפיכתה מפוטנציאל למציאות גופנית קשור בחלקו במה שקרה לפני שילדתי. שנתיים לפני כן, אמא שלי אובחנה עם מחלת כבד, אחת מתוך השלוש שבסופו של דבר אובחנו אצלי. כשגיליתי שאני בהריון, הרופא שלה, שהפך להיות במהרה גם הרופא שלי,(שעוד תשמעו עליו בהמשך, כיוון שלמרות כל מה שאני יודעת היום, יש לי הערכה עצומה אליו וידיעה שהוא עשה את הכי טוב מנקודת מבטו ועדיין מלווה אותי היום באופן יוצא דופן כאיש מקצוע וכאדם) ביקש שאערוך בדיקות דם, וכך היה. גם את הרגע שגיליתי שיש לי את הנוגדנים למחלה אני זוכרת היטב, זה היה במשרד של הגניקולוג שלי, שבעודו מתבדח איתי כהרגלו פתח בפני את תוצאות הבדיקות. עוד הרבה לפני שאמר לי אני כבר ראיתי, הנוגדנים למחלה חיוביים. וזה הסיפור שהתחילו להזין בו את התודעה שלי- את חולה, וגם אם את עוד לא רואה את זה ואין לזה ביטוי, תיכף יהיה. לא ידעתי כמה הממצא הזה בבדיקות הדם הולך לשנות לי את החיים אבל חזרתי הביתה בוכה ואומללה. ברגע אחד מאדם בריא ובהריון הפכתי ל'הריון בסיכון". בהרבה כאב אני פוגשת עכשיו את מי שהייתי אז, כמה מעט ידעתי. רופא הכבד ורופאת ההריון בסיכון עבדו עכשיו בשיתוף פעולה שלשניהם ברור שאני 'חולה'. לאורך כל ההריון על שלל בדיקותיו אמרתי להם – אני לא חולה, ולא אהיה חולה. זה הפך את כל העניין למעין תחרות סמויה "מי צודק", אני או הם.

סיימתי תשעה חודשי הריון ללא שום בעיה בכבד, הרופאים מצידם עשו לי כל בדיקה אפשרית באופן קבוע, אפילו שלחו אותי לבדיקה מיוחדת ויקרה לבדיקת דרכי המרה שלי שיצאה תקינה גם היא. בנקודה הזו שמעתי מהרופאה שלי שיתכן ואני צודקת והכל באמת בסדר אצלי. אבל המידע של המחלה כבר הושם בתוכי, בתודעתי, עם משפטים ששמעתי בכל ביקור –"יש למחלה הזו נטייה להתפרץ אחרי לידה", או "זו מחלה שעלולה לפגוע בעובר" ואפילו "יש סיכוי ללידה שקטה". כל זה נאמר כדי "להכין" אותי, מתוך דאגה לבריאותי, מרצון לשמור עליי. כמה השפעה יש לזה על התודעה שלי למדתי בלימודי הצ'י קונג בסין ובמדיטציות של ג'ו דיספנזה:

"Where your consciousness is, there goes your energy"

"Your body and qi follows your consciousness"

כמו שכבר הבנתם, מה שמילא את המודעות שלי היו המילים של הרופאים, ולמרות שהחזקתי בידיעה שאני בריאה, לא הבנתי כמה משמעותית ההחזקה הזו, ובזמן ששחררתי אותה קרו הדברים.

אז, כשאני אמא בת שלושה שבועות אני מתבשרת שאנזימי הכבד שלי נסקו לגבהים בלתי סבירים, ונשאלת השאלה- האם זו תוצאה של הרעלה מהתרופות שקיבלתי לאחר הלידה או מחלה אוטואימונית שהתפרצה או אולי שילוב של השניים. ניתנו לי אפשרויות ואף תשובות פשוטות ביותר לשאלה שהיא אחת המורכבות בעולמינו – מדוע גוף כה צעיר מפתח מחלה? מדוע בני אדם בכלל מפתחים מחלה? ברפואה המערבית קיבלתי תשובה – שתי מחלות אוטואימונית בכבד ובדרכי המרה שבכבד, אולי בשילוב עם רעילות מתרופות. הטריגר ככל הנראה הורמונאלי, המחלה גנטית (בשכיחות נמוכה מאוד). בכל מקרה, אני הגשמתי את כל הציפיות שלהם ומאז הוגדרתי כאדם חולה או בעל מחלה.

כשאמא לתינוקת מגלה שהכבד שלה כל כך מודלק היא מתחילה לקחת כמויות בלתי נתפסות של כדורים (9 ביום ליתר דיוק), כשהגישה שלה לאינטרנט חופשית ושם יש מילים כמו "מוות תוך x  זמן", כשהאמא הזאת, שהיא אני, לא ישנה בלילות ולא מצליחה להניק, היא נכנסת לחרדות קשות. בגיל 21 הגעתי למיון עם כאבים בחזה שהופיעו במהלך משמרת קשה וארוכה במיוחד בתור מלצרית, זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את צמד המילים "התקף-חרדה", לא זוכרת אם היו לי נוספים מאז, אבל בגיל 32 התחלתי לחטוף כאלה כמה פעמים ביום. אני זוכרת את עצמי נכנסת להתקלח לכמה רגעים שנראים כמו נצח בהם אני חוטפת התקף חרדה אחד ארוך והתוכן שלו הוא אחד: אני עומדת למות ולתינוקת שלי לא תהיה אמא. אני  לא וידעת איזה משני חלקי המשפט הפחיד אותי יותר.

בהסתכלות לאחור, מה שעשיתי עם הטראומה של גילוי המחלה שלי היה להתעלם ממנה ולקחת את כל כוחות הריפוי שלי לטראומה אחרת שקדמה לה בדיוק בשלושה שבועות – הטראומה של הניתוח הקיסרי ובכלל של הלידה הראשונה שלי.  לפני שש שנים כתבתי על טראומת הלידה הזו  ואפשר לקרוא באתר "נשים מדברות אימהות " https://www.medabrotimahut.co.il/2014/11/%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%90-%d7%a7%d7%99%d7%91%d7%9c%d7%aa%d7%99/

לאורך כל התקופה הלא קצרה הזו, לא דיברתי עם אף אדם באופן ישיר על הפחד שלי למות, ועל מה קרה לי בפנים כשהפכתי לחולה בת 32, פשוט לקחתי ערמות של כדורים- סטרואידים ומדכאי מערכת חיסון שתמכו בהשתקה של מה שקרה לי, השתקה גופנית והשתקה ריגשית, כי "על הנייר" מהר מאוד "הדברים הסתדרו". החרדות והקשיים לא עזבו אותי למרות שהמחלה נחשבה מאוזנת. עם פחד המוות וכל מה שהביאה איתה המחלה התחלתי להתמודד רק כשהייתי מוכנה ללדת שוב, זה לקח כמעט ארבע שנים.

 

בפוסטים הבאים- ההתמודדות שלי עם פחד המוות והתקפי החרדה, הראיה שלי על מה עשה אותי חולה, ובכלל מה זו מחלה, דרך הבריאה בה התחלתי לצעוד לפני 3.5 שנים על כל רבדיה (תזונה, מנוחה, פעילות, וויסות, טראומה, תרגול רוחני) ובעיקר מה זו בריאות .

אם אתם כאן, מזדהים, מסתקרנים, תוהים, לא מבינים, אפשר לכתוב לי בתגובות או בפרטי על זה. מה היה מעניין אתכם לשמוע עליו, מה שלומכם עם מה שקראתם וכל מה שהתעורר בכם.

 

פוסטים נוספים באותו נושא

כשהסכמתי להתחיל ללכת

הרבה טקסים קטנים קודמים לכתיבה שלי, מה שהיה חדש לי לפני זמן לא רב, הפך להרגל ואז למעין טקס בוקר. כמו שמשכיבים ילד קטן בפעולות

קרא עוד »

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. דפנה

    הי. למה נתנו לך תרופות אחרי הלידה? (תרופות שהרופאה שלך טענה שהן פגעו לך בכבד)

    1. yifat

      הי , ברוכה הבאה לבלוג. קיבלתי משככי כאבים בכמויות די גדולות כיוון שעברתי ניתוח קיסרי. אחר כך אמרו לי שיתכן ואני רגישה לאיבופן או איבופרופן (החומר שנמצא בתרופות כמו אדוויל ונורופן שעלול להביא לגיעה בכבד) ומאז אסרו עליי לקחת אותו. כבר שנים רבות שאני למעשה לא נוטלת שום משכך כאבים משום סוג.

  2. שגית

    הי. נשארתי סקרנית.
    האם היום את מאוזנת? נוטלת כדורים?
    שגית

    1. yifat

      הי, ברוכה הבאה לבלוג,

      היום אני מאוזנת באופן מלא לחלק מהמחלות שלי ללא כדורים. מחלות שאמרו לי שלא יתאזנו לעולם.. אני כבר לא לוקחת סטרואידים ומדכאי מערכת חיסון ולא כדורים לאיזון בלוטת התריס. יש כדור אחד שקשור לדלקת בדרכי המרה שאני לוקחת בקביעות. הוא ״קל״ יחסית. הסיבה שלא כתבתי על זה עדיין היא שהיום מבחינתי המילה ״ מאוזנת״ או ״ בריאה״ היא בעלת משמעות הרבה יותר רחבה ומשמעותית מלבד מצב המחלה הפיזית שלי. ומהבחינה הזו אני הכי מאוזנת שהייתי בחיי, ויודעת היום שזה מה שבאמת חשוב וכן, זה גם מה שמוביל לבריאות הפיזית בסופו של דבר. כמובן שאכתוב על זה הרבה ובהרחבה בבלוג.

  3. רונה

    קודם כל תודה על השיתוף שלך והכתיבה !
    אני מאובחנת עם האשימוטו ומטופלת מאז הלידה של הבת השלישית שלי. שנתיים וחצי.
    אבל כבר כמעט 7 שנים סובלת מסחרחורות באופן קבוע כל היום… ובמסע החלמה מתמשך.
    אני רואה את זה גם בכתיבה שלך – אחד הדברים הכי קשים לי הוא להיות אמא עם מחלה. הרבה מאוד ייסורים היו לי ועדיין יש, שהילדים לא מכירים אותי בלי הסחרחורות. חלקם הכירו אבל לא זוכרים. (הגדול בן 14) הם לא מכירים אותי עושה דברים שהיום אין באפשרותי לעשות. ולפעמים זה שובר לי את הלב.
    מה שמאזן אותי זה שמי שאני היום הוא אמנם לא מי שהייתי אז, אבל נוספו כמה וכמה דברים חיוביים 🙂
    ועדיין… תמיד אשאל את עצמי למה זה חייב לבוא על חשבון ? מה, אנשים לא מתפתחים ומשתבחים בלי לסבול ולהיות חולים ? איך זה יכול להיות שככה זה אמור להיות ?

    1. yifat

      הי, תודה שאת כותבת ומשתפת. אני מכירה את הזוועות של האשימוטו מקרוב, אובחנתי גם עם זה לאחר הלידה של ביתי השניה, אכתוב על זה בקרוב. כן, רוב האנשים מתפתחים דרך סבל, וכן זה חבל. לא, זה לא "אמור" להיות ככה, לא מחלות כאלה בגיל כל כך צעיר. בחיים יש סבל שהוא חלק מהחיים ובלתי נמנע, כמו מוות וזיקנה, ואולי יש גם מחלות כאלה, אני חושבת שרוב המחלות אפשר היה למננוע אותן ואפשר גם לרפא, או לפחות לשפר מאוד את המצב. מבחינת ההאשימוטו זו המחלה הראשונה שהצלחתי לרפא ודי בקלות, תוך כמה חודשים. שנתיים וחצי אחרי שהייתי מאוזנת היא שוב הרימה ראש, ואז שוב הצלחתי להשפיע על זה. לכל אדם הדרך שלו, אני אספר על שלי, מקווה שהיא תיתן לך השראה ורעיונות לדרך שלך ושתמצאי את הריפוי שלך, לחיות עם סחרחורות 7 שנים זה מאוד מאוד קשה.

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג