לא התחלה לא אמצע ולא סוף

כבר שבועיים שאני יודעת שכדאי להתחיל לכתוב את הפוסט הראשון לבלוג. בזמן הזה מילאתי את מחברת הרעיונות שלי בלא מעט רעיונות לפוסטים אפשריים אבל הראשון לא הגיע. כל כך הרבה יש בי שלא נכתב, שחיכה. 

למה הוא חיכה? אפשר לשאול מדוע מתרחשת עצירה היכן שרוצה לבוא תנועה?  למעשה אני יכולה לזהות כאן שני כוחות : את הפוסט עצמו, שרצה עד מאוד להיכתב, ואת כוחות העצירה, כוחות המניעה, שלאט לאט גילו לי את פניהם. מתוך המאבק של אלה באלה נוצרה העצירה או העיכוב. כוחות העצירה היו כה רבים, לא זה הזמן או המקום לפרטם אבל זה בוודאי עוד יגיע, כל כוח עצירה שלא נתן לי לנוע קדימה אל הביטוי המלא שלי העביר אותי מסע משל עצמו, כל מה שחסם אותי היה מוכרח לעבור דרכי, לקלף בי עוד שיכבה. הקילוף הזה יש בו כאב, זה לא כמו לקלף עור ישן שיורד ממך בקלות, דומה זה לקילוף משהו שדבק בך ואתה בו, ועכשיו אתה מוכן לשחררו, ועדיין, מלאכת הקילוף מבקשת עדינות ולא מתמסר העור בקלות לאצבעות. ודווקא היכן שהיא לעיתים פוצעת מתגלות למרבה הפליאה שכבות של רוך. היום אני כבר רואה ומבינה שכל שיכבה שאנחנו שמים עלינו היא הגנה, גם אם היא נראית כדבר אחר. גם בושה שהייתה לי סביב המחלה שלי, גם פחד לספר, גם ענווה, ועוד שכבות רבות שכיסו את הסיפור שלי, או את עצמי, באו כדי להגן עליי, כדי לומר לי: אם תצאי החוצה את תשרפי. לצאת לאור יביא עלייך חושך. כך התכסיתי בעוד ועוד שכבות והסתרתי. לא קראתי לזה אז הסתרה, מבחינתי המחלה שלי הייתה ההתמודדות האישית שלי, הבעיה שלי, ואולי אפילו הכישלון שלי. ובהתאם, ניסיתי להחזיק בה לבדי. 

עד לפני שמונה חודשים בערך זה היה כך, בהסתרה ולבדות מול כול העולם, גם עם הקרובים אליי ביותר. רק בסדקים של ההחזקה, כשחרדות איומות, ופחד קיומי שטפו אותי, כשקרסתי, נתתי למישהו לראות, וגם אז, באופן זמני, עד שעמדתי על שתי רגליי. 

היום אני כאן, שוב תחת עץ התאנה ועצי הזית. חמש שנים אני גרה בבית הזה במושב, ולכבוד הבלוג התגלתה בפני פינת החמד הזאת, המוסתרת תחת הטרסות אצלי בגינה, ומיד זו הפכה פינת הבלוג שלי. בוקר יום כיפור , בחירה מעניינת לפוסט ראשון, יום שיש בו זמן ומרווח, שקט עצירה, והתבוננות, כמו מה שאיחלתי לבלוג שלי להיות ויותר מזה, איחלתי לחיי להיות. לא "על הדרך", לא בחיפזון, חיים שחלקים גדולים מהם נחווים באמת, והם אכן בחירה. מסביבי חג יתוש עקשן, תנועתו מלווה בזמזום חד וצורם במיוחד, ובכל זאת נוכחותו איתי מעלה בי חיוך. רגע אחד משמעותי חוויתי כאן בשבוע שעבר כשעקץ אותי יתוש. כבר שנים שלא עוקצים אותי יתושים, אני יכולה לצאת לבדי לגינה ולשבת בנחת לחלוטין, וכשבני המשפחה שלי יבואו יתחיל מרוץ ההתחמשות נגד יתושים כשכולם מתגרדים ומתלוננים ואני מהצד שוב יודעת שעבור היתושים אני לא רצויה. את הדם שלי הם לא רצו. הדם  שלי לא נקי, הם שניזונים ממנו יכולים לספר בקלות שהכבד שלי לא מנקה היטב את הדם. וכך, זו הפכה למעין בדיחה, הם נמרחים ואני 'מחוסנת טבעית'. 

בינואר האחרון הפסקתי לקחת תרופות, הסיפור המלא יגיע בקרוב, והתחלתי ללכת באמת, ועד הסוף בדרך הריפוי הטבעית. (עד אז במשך שנים שיניתי המון דברים בחיי אבל תמיד במקביל לתרופות). בספטמבר עקץ אותי יתוש בפעם הראשונה. בדיקות הדם שלי מראות שיפור מתמיד באנזימי הכבד שלי ובשאר תפקודי הכבד החיוניים. היתוש בשבילי היה עוד סימן מיני רבים ,מה שאני עושה עובד. 

אם נחזור רגע לתחילת הפוסט, רציתי לומר משהו על העיכוב שלי מלהביא את כול הסיפור שלי. מעבר לעיכובים הפנימיים, ההגנתיים, בתקופה הזו שבה חדלתי כמעט מכול עיסוקיי והתפניתי להבראה שלי הבנתי דבר משמעותי שבזכותו אני כותבת ברגע הזה: הבלוג הזה עוסק בבריאה. הבלוג הזה הוא לא עיסוק באנזימי הכבד שלי. האני הבריאה- זו שאני היום היא לא, ולא יכולה להיות פונקציה של אנזימי כבד. 

אם עוד לא הובנתי אגיד בפשטות- הבלוג הזה חיכה לרגע שבו אוכל להגיד את המילה 'ניצחתי'. שבו כל שריד של המחלה יעלם, שבו אוכל להגיד אני בריאה, ועצם זה שחיכיתי מנע ממני להביא את העצמי ואת כל מה שיש בי, את כל מה שהבנתי וקיבלתי, ולפיכך מנע ממני את ההבראה המלאה שלי. 

לפני  חודשיים בערך הבנתי שהבראתי. הבנתי שההגדרות שלי של 'בריאות' היו מצומצמות, כאלה שממשיכות לייצר מחלה. ברגע ששיניתי את ההסתכלות שלי על המסע שלי ועל הבריאות שלי נפתחה האפשרות להיות 'אני' באמת. 

כשהבלוג הזה העז לצאת לאור הוא הביא אתו כל כך הרבה שמחה והתרגשות, ידיעה בהירה וצלולה שתפקידי בעולם הוא זה – לספר לכם את כל הסיפור, את כל הסיפור שתחילתו  8.5 שנים אחורנית וששורשיו נטועים עוד יותר מ 30 שנה אחורה. לספר לכם כל מה שקרה עד שהסכמתי להיות בריאה במלוא מובן המילה. הסכמתי להקשיב לאמת שלי שאומרת שכל הידע הזה הוא לא שלי להחזיק, וכל עוד אני מחזיקה בו לעצמי אין לי באמת בעלות עליו. המתנות שקיבלתי והכוחות שניתנו לי לעבור את הפחדים, הקשיים, הכאבים והאכזבות הם מעכשיו שלכם ולשימושכם. קחו אותם לתוך חייכם, מחלתכם, התפתחותכם, חקירתכם ועשו בהם מה שמתאים לכם. אמצו לליבכם, שאלו שאלות ואף זרקו לפח מה שלא מתאים. אין פה אמת אחת, זה מה שניתן לי לתת לכם.

בפוסט הבא אכתוב יותר על מה קרה בנקודת ההתעוררות שלי למה זו 'בריאות'. כמו כל התעוררות היא עברה בשבר גדול. 

"שום אדם אינו יכול לתת אלא אם כן יש לו. למעשה, נתינה מוכיחה שיש. כבר ציינו את הנקודה הזאת קודם לכן. דומה שלא זהו הדבר שקשה לקבלו. איש אינו מטיל ספק בכך שאם רצוננו לתת דבר צריך קודם כל שהדבר יהיה ברשותנו. רק בשלב השני נחלקות הדעות בין העולם לבין התפישה האמיתית. לאחר שנתת דבר שהיה ברשותך, העולם טוען שאיבדת את מה שהיה ברשותך. ואילו האמת טוענת שהנתינה תגדיל את מה שיש ברשותך."

קורס בניסים שיעור 187 / אני מברך את העולם מפני שאני מברך את עצמי

 

פוסטים נוספים באותו נושא

מאיפה מביאים כוחות?

מאז שהחלטתי לכתוב על הנושא הזה כל תשומת הלב שלי הוסטה לכיוון הכוחות שלי, זה היה כאילו פתחתי מיני-מעבדת מחקר אצלי בפנים שעוסקת במצב הכוחות

קרא עוד »

להסכים לחיים

בכל רגע יש לנו הזדמנות להסכים, ובכל רגע יש צומת בחירה האם להילחם או לברוח ממה שישנו. החלום שלי היה להחלים באופן מלא ואז לפתוח

קרא עוד »

לפוסט הזה יש 4 תגובות

  1. איילת חן

    יפעת אהובה,
    חברה רחוקה לדרך…
    קראתי בשקיקה כל מילה שלך
    מתרגשת עבורך שהחלטת לצאת לאור,
    שהסכמת לקחת על עצמך את הזכות למלא את ייעודך בעולם.
    להסכים לעוצמה שלך
    והיא-
    מהדהדת ומרעידה את אמות הסיפים.
    תודה על המילים החכמות
    איזה מזל שהפכת את העצירה ליצירה
    חודו של י'…..
    אוהבת אותך מאוד

  2. יפעת

    תודה לך שאת מהדהדת את הבחירה הזו,
    ושבנת כמה היא חלק גדול ומשמעותי ממה שקורה כאן
    ומההחלמה שלי . זה לא מובן מאליו בכלל בכלל. אוהבת אותך
    כבר שנים, קרוב או רחוק.

  3. מיטל

    יפעתי אהובה, חיכיתי כמה ימים לרגע מתאים שבו אוכל לשבת בשקט ולהתרווח מול המילים שלך. הבלוג כל כך נעים ומזמין, קראתי והרגשתי כאילו יושבת לצדך בפינה בחצר שלך. כל כך מרגשת הדרך שלך, השיתוף, הנתינה וההקשבה לקריאה הפנימית.
    מחכה מאד להמשך❤️

    1. yifat

      בדיוק בדיוק כמו שראיתי את זה בדמיוני משהו שיזמין להאט ולספוג פנימה, רחוק ממרוץ החיים שלנו. תודה שאת איתי.

כתיבת תגובה

השם "זה כול הסיפור" נולד מתוך ניסיונות שלי להבריא דרך הגוף- תזונה, שינה, תנועה. או רק דרך הנפש מדיטציות, עבודה ריגשית, עבודה אנרגטי-תודעתית. מניסיון להפריד את הריפוי שלי לחלקים ואז ההבנה, שלפחות אצלי, במקרה שלי – זה כול הסיפור. שריפוי יכלול את הכול. וגם את הסיפור עצמו, שגם הכתיבה עצמה והשיתוף זה חלק מהריפוי שלי.

זה כל הסיפור | לקריאה עלי ועל הבלוג

אשמח לעדכן

אפשר להשאיר פה פרטים שלכם ולקבל עידכון כשיוצא פוסט חדש בבלוג